30.7.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח!







כבר קיבלנו תלונות מהגן של בננו הבכור שהוא לא יושב במקום אחד, שוכח לסגור את הפה, מתקשה להתמיד, עובר מפעילות לפעילות בלי לסיים. בבית הוא מפוזר. שוקע במשחק תוך כדי התלבשות, לובש חולצה על הסוודר, מפזר קורנפלקס ולא שם לב, לא מוריד מים באסלה, פשוט שוכח. הבת הקטנה ממנו הולכת בדרכיו.

אני מורה בבית ספר. אני רואה ילדים שסובלים כל הדרך בבית ספר- או בגלל קושי להסתגל לדרישות או מהריטלין. המחשבה שאולי גם הילדים שלי מפתחים הפרעת קשב מעוררת בי חלחלה. האם אין מנוס מזה?



תנו שם לסיפור:

יוסי התעורר בבוקר. הוא החליט שהפעם הוא יעשה הפתעה לאמא. הוא יתארגן מהר ולבד ויגיע לבית הספר בזמן. יוסי הסתכל בשעון וראה שעדיין מוקדם. אם הוא ישכב עוד 5 דקות הוא יהיה רענן ומלא מרץ. 5 הדקות הפכו ל10 דקות ואחר כך ל-15. אבל לא נורא. עכשיו הוא כבר ממש ערני. הוא קם וניגש להוציא את הבגדים מהארון. כשמשך את החולצה נפלו כמה בגדים לרצפה. הוא התכופף להרים אותם ושם לב שעל הרצפה פזורים לורדים מאתמול. כדי שלא יפריעו לו הוא החליט להכניס אותם לקופסא. הוא נזכר שאתמול חסרו לו כמה צבעים בקלמר ולכן הלך לחפש את התיק כדי לבדוק מה חסר. הוא לא זכר איפה התיק נמצא. אולי בכניסה לבית? בדרכו לכניסה הוא הריח ריחות של אוכל מהמטבח. הוא חשב: "מוטב שאסיים לאכול קודם, אצחצח שיניים ואז אזדרז ואתלבש". הוא ישב לשולחן וקרא לאימו שתתן לו את ארוחת הבוקר כמו לאחיו הקטן. כדי להעביר את הזמן עד שאימו תתפנה, הוא הדליק את הטלוויזיה...

בשבע וחצי יוסי עדיין ישב מול הטלוויזיה, עם פיג'מה, מתקשה להבין מדוע גם הבוקר הזה הסתיים בכעס. הוא הרי הזדרז והשתדל לעשות את הכל כמו שצריך.


הנה מספר שמות שקיבלתי מהורים: "הסיפור של חיי", "יוסי, ילד שלי מוצלח", "זה קורה במשפחות הכי טובות", "הצילו!"...

כפי שכתבנו בעבר, קשב פירושו היכולת להגביר פעילות באזורים במוח לצורך קליטת גירויים, עיבוד מידע וביצוע מטלות.

ב-ריכוז הכוונה ליכולת להשקיע מאמץ מכוון לביצוע מטלות, לחשיבה, למידה וזיכרון באופן מודע ולאורך זמן.

השנה הראשונה לחיים מאופיינת במוסחות גבוהה. הבייבי מסיט את הקשב מגירוי אחד למשנהו ובמיוחד לכאלה חדשים, מתחלפים, קולניים, פתאומיים. אם הוא מצוי בסביבה מלאת קולות, צורות וצבעים שזזים ומשתנים הוא יתקשה להפנות את הזרקור הקשבי למשהו מסוים ויזפזפ בעודף לכל הכיוונים. אל מול הרבה משחקים הוא יתקשה לשחק במשחק אחד, או להתרכז באכילה גם כאשר הוא רעב.

בשנה השנייה התינוק מסוגל להתעלם ממסיחים. לפעמים, כדי להצליח להתמיד בעיסוק מסוים הוא יפנה את הגב, יתרחק ויתעלם ממה שקורה סביב. זו לא מרדנות - זהו קשב סלקטיבי (גיל ההתבגרות עוד לא כאן!). בשלב זה הוא עדיין אינו יכול להקשיב תוך כדי פעילות. בשביל זה יש את השלב הבא בו הפעוט מצליח, עם מעט עזרה, לעצור, להעביר את תשומת ליבו לדובר וחזרה למשחק. היכולת הזו הופכת בהדרגה לספונטאנית מספיק על מנת שהוא ימלא הוראות פשוטות, יציית לגבולות (זו לא בדיקת גבולות. זהו קושי להקשיב להוראות!) וישחק עם עוד ילד.

מהשנה הרביעית היכולות הללו (להפנות, למקד ולהסיט קשב) הולכות ומתבססות. טווח הריכוז קצר אך מאפשר הקשבה לסיפור קצר ולימוד בתוך קבוצה קטנה.

עד גיל 4-5 הילדים לומדים להקשיב ולהתרכז.

מגיל 5-6 והלאה הם מקשיבים ומתרכזים כדי ללמוד דברים אחרים.

בשנים הבאות רואים עליה מרשימה ביכולת להתרכז גם לנוכח הסחות, להתרכז על פי דרישה חיצונית, להפסיק ולחזור לסיים את אותה משימה. ילדים מתכננים, מתארגנים, מסננים, בודקים, מתקנים ומחזקים את עצמם. היכולות הללו מתפתחות בעיקר כתוצאה מאימון ותרגול בבית, בבית הספר ובחיים בכלל.


היכולות הקשביות של ילדיכם בגיל 4-5 אינן המילה האחרונה. הרכבת של הפרעת הקשב עוד לא יצאה לדרך. ראו בהשכמה, בארוחות ובמקלחות הזדמנויות פז לתרגל קשב וריכוז ולא רק משהו שצריך לסיים בדרך לעבודה או לשינה. אפילו חצי שעה ביום של משחקי קופסא ויצירה, פעילות משותפת ברמה לא קשה ולא קלה מדי, בשקט וללא מסיחים (כמו טלפונים, רדיו, הפרעות שונות) כמוה כאימון קשבי יקר ערך.

שימו לב כאשר הם מצליחים להתמיד, להתרכז, לסיים, להתעלם ממסיחים. שבחו אותם על כך כדי שיבינו מה מצופה מהם.

מעולם לא שמעתי ילד שמתלונן על הפרעת הקשב של הוריו. תמיד אלו ההורים שמתלוננים על הילד. זו איננה הוכחה שהפרעת קשב עוברת "בירושה" מאח לאח ומילד להוריו. ליתר בטחון, כדי שזה לא יקרה זכרו שהתרופה הטובה ביותר לחוסר קשב וריכוז היא תרגול קשב וריכוז. וכשזה לא מועיל אפשר לשקול ריטלין.

עוד באותו נושא קראו:

על סיבות תרבותיות לקשב לקוי: "אתה לא מקשיב לי"

על קשב ושיעורי בית: "לעשות רק מה שבא לי"

על בניית הרגלים: "הרגל זה הרגל", "הורים כמו GPS"

על אימפולסיביות והיפראקטיביות בחג פורים: "פורים שלא נדע"

ועל עיסוק בשעות הפנאי: "משעמם לי", "מי ישחק איתי"


6.7.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

הכסא הרביץ לי


הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?
ילדים בגיל הרך מתבטאים באמצעות מחוות, תנועות וקולות. זו דרכם להראות שהם נפגעים ולהזמין את ההורים להכיר ברגשותיהם. כשההורה מחקה את הקולות והג'סטורות של הילד, בשינוי קל (קצת יותר לאט, קצת יותר מודגש, באינטונציה גבוהה) התינוק מבין שהבינו אותו. הוא מרגיש מורגש.

בשנה השנייה לחיים, בהיעדר ג'י. פי אס, הוא מרבה ליפול, להיתקל ולהחבל. ככל שהיכולות המוטוריות גוברות, הפעוט מתחיל לשמוע הרבה "לא" ו "אסור". הנאה משותפת ורגשות חיבה מפנים מקומם למצבי קונפליקט, רגשות מנוגדים, אכזבה וכאב. בגיל הזה התגובות הן ספונטניות ובראשיתיות, הביטוי הרגשי עוצמתי ונדרשים הרבה אנרגיה ומאמץ כדי לבלום אותם.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשות החזקים והבלתי מוכרים היא להזמין את ההורים לקשר. לתגובתם השפעה מרכזית על הגברת הרגש או על התפוגגותו.
כשבנכם מקבל מכה מהכיסא, פורץ בצווחות ומנופף בידיו "נוּ נוּ נוּ לכיסא" הוא רוצה להיות בטוח שהבנתם אותו. כשאתם חוזרים אחריו (בלי ציניות, לגלוג או הומור על חשבונו שהוא אינו מסוגל להבין), מנופפים באצבע מול השולחן ומוסיפים מילים משלכם הוא קולט שאתם כועסים את הכעס שלו - ומתרצה.
כשהוא בוכה , מושיט את ידו לנשיקה ואתם משמיעים קולות תואמים ומנשקים את המקום הכואב, הוא מבין שאתם בוכים את הבכי שלו - ומתנחם.
כשהוא צורח מזעם ואכזבה ואתם מראים שהבנתם אותו ואחר כך מוסיפים מילות הרגעה או מציעים פתרונות למצב, הוא יודע שאתם מכירים בזעם שלו ולא זועמים עליו. המחלקה לזיהוי פלילי (מז״פ) במח, האיזור הזה שאמור לזהות האם באמת קרה או לא קרה משהו נורא, לומד למלא את תפקידו ("לא נורא", "בסבלנות", "תיכף זה יעבור") . 
כבר בגיל הזה אם אי אפשר לנצח עליהם מצטרפים אליהם. מנגנים קצת יחד איתם ורק אחר כך מרגיעים. זוהי הורות מנצחת.

אל תחששו. אתם לא "עובדים עליו" אלא עובדים בשבילו, למענו. כמו בטנגו, אתם מתאימים את עצמכם אליו והוא מתאים את עצמו אליכם. ומהמחול הראשוני הזה תצמח היכולת לזהות נכון ממה צריך להבהל וממה לא, ואיך להרגע בנוכחות מישהו אחר קרוב.


עוד על החשיבה המיוחדת של גיל שנתיים, קראו: "גיל שנתיים הנורא", "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקפי זעם (המשך), "זה משחק זה", "מחבואים", "את זה".

21.6.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

הוויכוח פורח- ההרגל בורח


איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה - אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס - שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח - ההרגל בורח.

אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" - אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?... מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.


על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל",
עד כמה לעזור בפעולות השיגרתיות ואיך להעביר את האחריות לילדים - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - המשך"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

כיצד מלמדים ילדים לעזור - "חג הסדר והנקיונות", "סדר סדר תרדוף", כואב הלב לזרוק משהו טוב", "שוויון בנטל"

10.6.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

שבועות בלבן


אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים.

האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות.

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".

לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת.

אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.
עוד על שבועות- ״אני ידעתי קודם״
להתקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים -"ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

25.5.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

גנב טוב, גנב רע.

הבן שלנו מרבה לשחק משחקי דמיון עם דמויות של גיבורים טובים ורעים. הוא אוהב שאנחנו משחקים איתו יחד, אבל במשחק המשותף הוא בוחר להיות הפושע או הגנב שמתגבר על השוטר: "כאילו אני הרע", "עכשיו אני כולא אותך".

אנחנו רוצים לשחק איתו אבל לא אוהבים את חלוקת התפקידים הזו. האם ישנה סיבה שההצגה הזו חייבת להמשך?
ילדים בוחרים למלא את תפקיד הגיבור הרע במשחק כי זוהי דרך מעודנת לתת מוצא לדחפים תוקפניים (ילד: "יותר כיף להיות הגנב במשחק. גנב יכול לעשות הרבה דברים שלשוטר אסור"). לפעמים הם רוצים להיות הגנב ולהרגיש קשוחים וחזקים, לפרוק את הכעס שלהם על ריבוי הכללים ולברר לעצמם את עמדתם כלפי דרישות וגבולות.

עצם העובדה שבנכם מזמין אתכם למשחק משותף, ושאתם נענים לו, משמחת ומעודדת. ככל שהורים נותנים לילד להוביל במשחק, אחר כך, במציאות - הוא מוכן לתת להם להוביל. דרך המשחק עימכם הוא נותן ביטוי לרגשות מנוגדים: לפעמים הוא רוצה להקטין אתכם ולבטל את הגזירות שלכם. לפעמים הוא קורא לכם להשמיע את הקול הסמכותי שלכם בצורה יותר ברורה ולעזור לו להשכין שלום בין המשאלות לגנוב לבין המשאלות להיות ילד טוב.

במשחק, הוא חושף את משאלותיו הכמוסות וגם מבין שאין הן יכולות להתממש. וטוב שכך! הוא יכול להירגע! אתם עדיין חזקים ממנו ויכולים לתת לו את השמירה וההגנה לה הוא זקוק.

המאפיין העיקרי של משחקי דמיון הוא המילה "כאילו". אם אתם מרגישים לא נוח במשחק ייתכן שהוא מרגיש לכם אמיתי מדי: בנכם מנסה באמת לפגוע, אתם מרגישים "שוטרים רעים" או חוששים לתפיסה המוסרית של בנכם.
ברגעים שכאלה זכרו והזכירו שזה "רק משחק". הסבירו לו שלפעמים אנחנו מקנאים ורוצים לגנוב ולפעמים מישהו אחר מקנא בנו ורצה לגנוב לנו. "לרצות מותר – לעשות אסור". לכן יש צורך בשוטרים.הציעו לבנכם להחליף תפקידים... לחשוב על סוף אחר...
אבל גם במשחק יש גבולות. הפסקת המשחק כשאתם מרגישים לא בנוח וסירוב לשחק באותם תפקידים שוב ושוב מגינה על בנכם וגם עליכם. העיזו להיות השוטר הטוב באמת.

אל דאגה! מה הסיכוי שבנכם ירצה להיות גנב אחרי שעשרות פעמים, באופן סיזיפי, הוא השליך את השוטרים לכלא וכל פעם הם צצו מחדש ודרשו ממנו לצחצח שיניים וללבוש פיג'מה?!

לקריאה נוספת בנושא:
על התמודדות עם פחדים -"הצילו זבוב"
על הדמיון ותעתועיו - "פחד ממפלצות"
על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש והשכל יחד - "אש ותמרות עשן", "פחד בבית השימוש", "עוברים דירה", "ראיתי את פרעה"

11.5.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"


הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?
תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.



במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

עוד על רצונות מנוגדים במשפחה ואיך למלא אותם בתאום עם מטרות הזולת ראה:


"מודל המזגן", "דווקא".
על יום הזיכרון : "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות".

עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״


19.4.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

שוויון בנטל- נקיונות פסח

סדר וניקיון הם מושגים יחסיים. בשביל שמישהו יגלה שהוא לא מסודר הוא צריך לידו מישהו מסודר ונקי ממנו גם שוויון בנטל הוא מושג יחסי, סובייקטיבי. בשביל להרגיש שהוא עושה יותר, אדם זקוק למישהו שעושה פחות. גם חוסר הנחת מחוסר השוויון היא סובייקטיבית. אם אדם משווה עצמו למישהו שעושה פחות הוא מרגיש פראייר. אם ההשוואה היא למישהו שעושה יותר – הוא מרגיש סבבה!! יחסיות היא מושג מופשט שקשה לילדים להבין. זו הסיבה שרוב הילדים לא ערים לחוסר השוויון בנטל.

רוב הילדים גם ממעטים לחשוב אודות הרגשות והתחושות של הוריהם. לפחות לא באופן מודע. אצל חלקם המנטליזציה, היכולת לשער על הנפש (המיינד) של ההורה – הרצונות, הצרכים, הרגשות, המחשבות, העמדות - עדיין לא התפתחה. היא מתפתחת רק בנוכחות הורה שמכיר בעולם הפנימי השונה של הילד ומשתף אותו בזה שלו. גם כאשר ההורה מבטא בקול ברור את רצונו בעזרה יהיה להם קושי להבין אותו ("אני מצפה שתתנו כתף"; "זה מבאס אותי שאתם לא עוזרים"; "כשאנחנו מסדרים יחד זה הרבה יותר כיף"; "כשאני מנקה ואתה משחק זה מוציא לי את החשק לנקות"..). האמירה עשויה להיתפס כסתמית, מקומית, או לא צודקת. מהזווית שלהם "סדר" הוא התירוץ של אבא ואימא לומר להם מה לעשות או להזיז אותם מן המחשב. הם לא מבינים למה לשים דברים "במקום" כאשר על הרצפה יש הכי הרבה מקום.

אם הדרישה של ההורים "לסדר" מרגיזה אותם, סימן שזו הייתה כוונתם. הנה עוד סיבה מדוע כל כך חשוב לעודד את הילדים לחלוק בנטל. כשמסבירים להם (ללא כעס וגינוי)מה ההורים מרגישים, חושבים, ולמה הם זקוקים, זה מאפשר להם לחשוב על הנפש של האחר; להבין את הסובייקטיביות והשונות ברגשות; להאמין שאבא ואימא יכולים לראות דברים באופן שונה פשוט כי הם אנשים שונים, נפרדים.

כשם שבהגדה של פסח לכל שאלה יש כמה תשובות, כמה פרושים אפשריים, גם לקושי שלהם לעזור יש יותר מהסבר אחד (זו לא חייבת להיות עצלנות). וזה שאינו יודע לעזור – "את פתח לו".

קראו באותו נושא:
איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״
כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".
איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

עוד בנושא הפסח: 

7.4.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

אמא, תרדימי!!

בשנה הראשונה לחייו, בגלל בעיות בריאות והתעוררויות תכופות, הבן שלנו ישן יחד איתנו. כשניסינו להעביר אותו למיטה משלו הוא הראה התנגדות וקושי להירדם בכוחות עצמו. עד היום כדי להרדים אותו צריך לשכב או לשבת לידו. בלילה הוא מתעורר ובא למיטה שלנו. אנחנו יודעים שזה לא מומלץ, אבל לנו זה לא כל כך מפריע, אם בשבילו זה טוב.
אנחנו מעוניינים להבין למה כל כך קשה לו להירדם והאם כדאי שישן איתנו?

למרות הדמיון הרב, תהליך ההירדמות אינו פשוט כמו לחיצה על כפתור, סגירת חלונות וכיבוי המחשב. התהליך הזה שבו אתר אחרי אתר במוח מנמיך פרופיל ועובר לתדר של שינה לא קורה ביום אחד. בחודשים הראשונים התינוק ישן מרבית היום. השינה קלה ומחזורי השינה קצרים, 3-4 שעות כל אחד. (חשבון פשוט: 6-8 שיעורים ביום כיצד להירדם. כ- 50 שיעורים בשבוע...). בגיל 3 שנתו של הילד דומה לזו של מבוגר. רוב השינה מתרחשת בלילה, עם יציאה משינה עמוקה מספר פעמים בלילה, וחזרה למעגל שינה חדש.

האופן שבו ההורה משכיב את הילד לישון מעצב את האופן שבו הילד יירדם. הורים נוטים לחשוב שהם מיטיבים עם הילד כשהוא ישן לצידם. ככה הוא יישן יותר ויבכה פחות. זה נכון רק לגבי חצי השנה הראשונה לחיים. אחר כך קורה ההיפך. אצל ילדים שנשארים לישון לצד הוריהם ההבשלה של מנגנוני השינה מתעכבת: בשינה משותפת השינה פחות עמוקה, ההאכלה יותר תכופה, יש יותר התעוררויות ספונטניות בין מעגלי השינה והילד מתקשה להירדם ללא סיוע.
באופן דומה, הורים סבורים שכאשר הם מתערבים באופן פעיל בתהליך ההירדמות הם מקילים על הילד. למעשה, דווקא הילדים שהוריהם נשארים לידם עד ההרדמות, מנענעים, לוקחים על הידיים, שוכבים לצידם, מתקשים להרדים את עצמם. הקושי לחזור ולהירדם באמצע הלילה הוא למעשה שיחזור של הקושי להירדם בראשיתו. הילד תובע את דפוסי ההשכבה שהוא מכיר. קשיי הירדמות מעצימים גם קשיים רגשיים בהשכבה. קשיים להירדם קודמים לקושי להיפרד מההורים ולהישאר לבד בחושך.

אם רוצים שילד ידע להירדם ללא עזרה בראשית הלילה ובהמשכו חייבים להפסיק לעזור לו יותר מדי (בשינה כמו בחשבון פשוט – מתישהו חייבים ללמוד לפתור את הבעיות לבד). אם השתכנעתם וברצונכם ללמד את בנכם להירדם במיטתו בכוחות עצמו הבטיחו לעצמכם שמעתה אתם דואגים להרגיע אותו, ולהירדמות הוא ידאג בעצמו.
לפני השינה עשו טקס פרידה קצר (כמו בפרידה בבוקר) (ראה "עוד לא די" ), ספרו סיפור קצר, תנו הכרה, עידוד, הרגעה והנחייה ברורה בתבנית חוזרת ("היית רוצה שאשאר אבל אי אפשר", "אני בטוחה שתצליח להירדם לבד", "תהיה לך שינה מתוקה", "מי גדול, מי נרדם יפה!", "ועכשיו נשיקה ולישון"). אם הוא יוצא מהמיטה, החזירו אותו בלי דיבורים. אם הוא בוכה, היכנסו לחדרו כל 5-10 דקות והנחו אותו לישון. אם הוא מרוגש ונסער, חבקו והרגיעו... ושוב השכיבו לישון.

חשבון פשוט: בגיל שנה תינוקות מצליחים להירדם לבד וללא עזרה ב75% מהפעמים. מה הסיכוי שדווקא בנכם לא יצליח?!
החשבון פשוט אבל התהליך לא כל כך, קחו אוויר- לוקח זמן עד שהם מבינים את השיעור.

לקריאה נוספת:
על הקושי להרדם בראשית החיים - "פתאום הורים"
על הוצאה של ילד ממיטת ההורים - "במיטה משלו"
על שינוי הרגלי שינה לא רצויים - "לישון, עכשיו"
על חשיבות התירגול הרצוף לרכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל"

23.3.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

נמר גדול נמר קטן. (על מציאות דימיון והגבול הדק)

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.
איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.


9.3.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

בוקר טוב - הורים כמו GPS


אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.
אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:


לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).
- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"



26.2.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

"אני רוצה!!!" (מודל המזגן)




למרות שהבטחנו לעצמנו שזה לא יקרה אנחנו נכנסים למאבקים עם הבת שלנו על כל צעד ושעל. זה קורה כשבאים לעזור לה, נותנים לה הוראות או כשעושים כל מיני דברים עבורה. היא מרימה קול, צועקת, דוחפת, חוטפת בכוח ולפעמים אפילו מחטיפה. אם יש לנו זמן ואנחנו מלאי סבלנות זה קורה פחות. אנחנו לא רוצים להיכנס איתה למאבקים אבל גם לא נראה לנו נכון לוותר לה. ולפעמים גם אין זמן. האם היא מנסה לבדוק אותנו? האם זו הדרך שלה להיות עצמאית? האם היא מחפשת תשומת לב?

"מודל המזגן": זוג חוזר מירח דבש. את הרוחות הרומנטיות שנשבו ערב קודם מחליפות רוחות מדבר חמות. שניהם לוהטים. היא רוצה לסגור חלונות ולפתוח מזגן. הוא רוצה ההיפך. מה עושים? מי קובע? מי שמתעקש / צועק/ נעלב/ בוכה/ מתעלם? הם לא רוצים לריב ולא צריכים את המאבק כדי להרגיש עצמאיים. הם לא מנסים לעשות "דווקא" או למשוך תשומת לב. הקונפליקט הוא אמיתי. הרצונות שלהם מנוגדים.

לאנשים שונים פתרונות שונים (קדימה, תשאלו את החברים שלכם!): אני קובע! מי שנוהג קובע! מי שסובל יותר קובע! מחלקים את הדרך חצי חצי! בקיץ – מי שחם לו קובע. פתרון טוב הוא כזה שמתחשב בצרכים של שניהם ואינו מספק את האחד ומוחק את השני. פשרה (גם מזגן וגם חלון פתוח), סירוגיות (פותחים מזגן או חלון לסירוגין) או ויתור (בתנאי שלא תמיד אותו אחד מוותר) הם הפתרונות העדיפים.
מודל המזגן מסביר חלק מהמאבקים בגיל הרך: כשילדים מגלים שיש להם רצונות שאינם נענים הם מתחילים למחות ולהיאבק. כשהם מכריזים "לבד!" הם מתקוממים על ההתנגשות בין הרצון שלהם לעשות בעצמם לבין רצון ההורים לעשות במקומם. כשהם צועקים "לא!" הם מתנגדים לכך שעושים להם דברים ומנהלים אותם מבלי ליידע או לשאול לרצונם. הם מתעקשים "אבל אני רוצה!" כשנראה להם שלא שמעו ולא הבינו את רצונם. הם מגיבים בהתקף זעם כאשר משהו שרצו מאוד לא קרה או משהו שמאוד לא רצו – קרה.

"מודל המזגן" מבטא דפוס של הדדיות ביחסים. ביחסים שכאלה אף אחד אינו רוצה לשלוט או להשתלט על הזולת. אבל גם לא להימחק ולהיות נשלט. איש אינו מעוניין שהשני יקבל את רצונו בניגוד לרצונו בדיוק כשם שהוא עצמו אינו רוצה לקבל את רצון חברו מתוך לחץ ובניגוד לרצונו שלו. ההבנה היא ששני אנשים, קרובים ככל שיהיו, לא חולקים בדיוק אותם רצונות. הצפייה היא להתחשבות הדדית.
בגיל שנתיים ההורה מבטא באופן מילולי את המשא ומתן בין הרצונות המנוגדים ("אתה רוצה לפתוח את המים החמים/ השמפו לבד, אבל זה קשה / יישפך. בוא תנסה קצת ואחר כך אמא תעזור"). בגיל ארבע והלאה הוא כבר רותם ומגייס את הילד בחיפוש אחר פתרון מתפשר ("אתה רוצה ללכת לחבר/ להישאר אצל החבר, אבל כבר מאוחר. בוא נחשוב על פתרון... אולי נטלפן וניקבע למחר").
והנה הבונוס: הבנה של "מודל המזגן" מביאה בכנפיה שינוי והסדרה מחודשת גם של היחסים בין ההורים. תארו לעצמכם את הרגע שבו אבא אומר לאמא: "אני לא חושב שצריך להתרחץ כל יום אבל זה מפריע לך, אז בואי נמצא פתרון..".

בכל זאת היחס בין הורים לילדים אינו שוויוני כיוון שההבנה והכישורים של הילד עדיין בחיתולים. ילדים צריכים שיגידו להם "לא" במיוחד כאשר הם נוהגים באופן מזיק, פוגע, שאינו נהוג ולא מתחשב. אבל הם זקוקים גם להבנה והתחשבות.
כדי לקצר את הדרך אל ההבנה שננו במשך היום, בכל מיני הזדמנויות "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר" "יש דברים שאתה מחליט ויש דברים שאני". נסו ליידע את בתכם על כוונותיכם ועל פעולותיכם. כאשר היא צועקת או משתמשת בכוח כוונו אותה לבקש ולהסביר את רצונה במילים. שקפו לה את רצונה ורגשותיה לפני שאתם מסרבים או מסבירים. תנו לה להחליט או לבחור בין אפשרויות שונות כמה שיותר ("טה טה טה - עכשיו את מחליטה!").
יש ילדים מקסימים, נוחים, שזה מספיק להם כדי לשתף פעולה. בדרך כלל זה הילד של השכנים. שאר 99% מהילדים זקוקים, בנוסף, לגבולות ברורים.

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו-"אמרתי לא"
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא"
עוד על התקפי זעם – "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״התקף זעם (המשך)״, ״משגעת נפילים״
עוד על תגובות הורים למצבי לחץ ומאבקי כוח– "תוקפנות לייט", ״פוסט על תוקפנות-לייק״  "מי יותר חזק"."סטירה", "מבחן הכיסא".

9.2.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

את/ה מהמם/ת


אהבה ללא תנאי והתפעלות הם שלב ראשון ומרכיב אחד בגידול ילדים. תהליך החיברות מאלץ אותנו להתמודד גם עם דרישה ותסכול. מי שמנסה לגדל ילד ללא דרישה ותסכול דומה למי שמנסה לאפות ללא תבנית וחימום- לוקח חומרים מצויינים ועובד קשה כדי שיצא מהם משהו לא מוגדר (ועדיין מתוק להפליא!).
בהמשך שאלות ותשובות, שפורסמו בעבר כתגובות ועוסקות בתהליך החיברות. ובא לנו, ממש בא לנו ל"צפר" (לצייר ולספר) אותן.
 אנונימי אמר/ה:
"שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא אחות לבנים גדולים שנולדה לאחר הפסקה... בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה צצה בראשי איזו דאגה. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. אני מכירה כאלו, אצל חברים, במשפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אולי זה עוד ממש לא הגיל. יש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה היא לא תזדקק לזה כל החיים. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן?"

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"עוזרת למלכה"
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, מפנקים ומשרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר, לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב, בטחון להתמסר לקשר חם וטוטאלי ללא חשש.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם."

אנונימי אמר/ה:
"גוני שלום,
יש לי שאלה: הבן שלי בן שלוש וחצי, נורא קמצן. כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן. גם לא את האחים שלו ואותי. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת. יש לו שני אחים גדולים והם תמיד מכבדים. גם אני ובעלי נדיבים ותמיד מסבירים לו שצריך להתחלק. 
לפעמים כשאני נמצאת איתו בגן שעשועים בחברת ילדים אחרים שמכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי."

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"ל"אני מובכת"
"
קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת"), עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!"); הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג","יישאר לך הרבה", "מחר תקבל עוד"); המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו  שלא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא. הרי לך קל יותר לכבד- את כבר אכלת הרבה עוגיות בחייך והוא אכל רק קצת."




לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

4.2.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

גמילה ממוצץ

לבן שלנו מלאו 3 והוא לא מראה כל נטייה לוותר על מוצץ. ההיפך, הוא אוגר מוצצים ונותן לכל אחד כינוי משלו. מסביב מאיצים בנו לגמול אותו מהמוצץ. גם לנו לא נוח לראות ילד גדול ונבון כמוהו מסתובב עם פקק בפה. מצד שני, נראה שהמוצץ יקר לליבו. האם הגיע הזמן? האם להפסיק בהדרגה או בבת אחת? 

כל פעם מפתיע מחדש לשמוע כיצד הפעוט משמיע קולות שבר עולים ויורדים, כמו אזעקה בעת מלחמה, וברגע שהמוצץ נכנס לפיו משתררת דממת אלחוט. יד נעלמה לחצה על חיישן עדין במוח ומה שנתפס קודם כאסון וסכנה נהפך כהרף עין לשום דבר. אין דאגה! אפשר להירגע!

מרגע הלידה, ואפילו קודם לכן, התינוק לומד שחיבוק חם, מציצה ומגע קולי נעים מעלים את הסף בתרמוסטט של המוח. 

גירוי שקודם לכן נתפס כמכאיב או מאיים מזוהה כמשהו שאפשר לעמוד בו, להתגבר עליו. למידה זו היא מולדת, אוטומטית, לא מודעת ולא נשלטת. היא הכרחית וחשובה. על בסיס למידה פשוטה זו תתפתחנה מאוחר יותר יכולות הרגעה אחרות, מודעות ועצמאיות. בעולם מוצף גירויים בלתי צפויים והורים עובדים שאינם תמיד זמינים, מגיעה תודה למי שהמציא את המוצץ. מוצץ אינו סתם חפץ. הוא מקבל זהות ושם משלו. הוא ישן ומוכר, נעים ורך, מושך ואהוב כמעט כמו אבא ואמא וקשה לוותר עליו. אבל, כדי שמיומנויות ויסות והרגעה חלופיות תתפתחנה נדרש לפעמים להניח את המוצץ בצד.

אין דעה אחת, גיל אחד או דרך אחת לעשות זאת. בדרך כלל מגיל שלוש- פלוס- מינוס כדאי לצמצם את השימוש במוצץ בהדרגה, לוודא שהוא לא כל היום מול העיניים או תלוי לילד על הצוואר והופך לחלק בלתי נפרד ממנו. בגיל זה כבר התפתחו יכולות מסוימות להסיח את הדעת מגורמי מצוקה, לווסת רגשות באמצעות משחק, להיעזר בחפץ מעבר, לפנות למבוגר ולקבל את עזרתו. עד גיל 5-6 מתפתחות יכולות נוספות ומשתכללת ההבנה וההתמצאות בעולם, מה שמכין את רוב הילדים לגמילה מלאה מהמוצץ.

כנראה, לבנכם דחף מציצה חזק ועדיף לגמול אותו בהדרגה. הגבילו את המוצץ לשעות הבוקר, שעות הערב ובמיטה. כשהקושי עולה, נסו קודם להרגיע בדרכים אחרות: קרבה פיזית, דיבור מרגיע, משחק משותף או סיפור. ובעיקר, הירגעו כדי שתוכלו להרגיע... אפשרו לקחת "שלוקים" קצרים במצבים מסוימים באמצע היום כשהתערבויות אחרות לא עוזרות.

לגבי כמה ילדים המוצץ הוא ההמצאה החשובה בהיסטוריה. גם מכונית או בובה הן המצאות חשובות אבל אי אפשר למצוץ אותן כשנעשה קשה.

עוד בנושאים קרובים:
על הקשר בין התרגשות והתנהגות ואיך עוזרים להם להירגע ולהרגיע - "אחד בבית ואחד בחוץ"
מה עושים עם בכי והתקף זעם שלא נגמר - "קשה להיות הורים", "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי","התקף זעם (המשך)".
על הרגעה של הפשוש בראשית החיים - "פתאום הורים - הקרב על הבכי", "פתאום הורים - הקרב על השפיות"
עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".
איך להרגיע את סערת הרוח של ההורה - "משגעת נפילים"

27.1.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

בליעה ולקיחת תרופות


מסיבות בריאותיות, שאין להימנע מהן, אנחנו נאלצים לתת לבן שלנו לבלוע תרופה באופן יום יומי. כשביקשנו ממנו לשים בפה ולבלוע הוא סירב, נלחץ והתנגד. כשניסינו לשים לו את זה באוכל שהוא אוהב, לא רק שהוא לא בלע את זה, הוא גם נעשה חשדן וירק את זה. עכשיו הוא גם לא בולע וגם לא אוכל.
לפעמים אין לנו ברירה אלא לתת לו בכוח. אבא שלו חושב שזה בסדר ושהוא יתרגל. אני לא שקטה. לא נראה שהוא מתרגל אלא ההפך. מה את מציעה?
כאשר נותנים לילד קטן תרופה בתוך מאכל מוכר מניחים שהוא לא יבחין ולא יזכור. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. בגיל הרך הזכירה והלמידה שונות. הזיכרון לא מודע והלמידה היא מסוג "הכול או לא כלום". הוא יקשר את טעם התרופה עם אוכל וימנע מאכילה מבלי לזכור מדוע. אם הילד יותר גדול הוא אולי יזכור שהייתה תרופה באוכל אבל לא יבין מדוע: למה לקלקל אוכל שהוא מכיר ואוהב עם תרופה שהוא לא מכיר, כדי לטפל במחלה שהוא לא אוהב. הוא עלול לאבד את האמון בכם ובאוכל שאתם מגישים. לגדל ילד באמת זה לומר את האמת בצורה שהוא יבין.

בליעה ולקיחת תרופות היא מיומנות שצריכה להילמד כמו כל המיומנויות: כמו שמלמדים לנעול נעליים, לקשור שרוכים, ללבוש מעיל או לאכול עם מזלג וסכין.
בדרך כלל אנחנו נדרשים ללמוד אותה בעיתות מחלה ובאווירה של מתח ולחץ שחוסמים את יכולת ההסתגלות. ההורים, שנותנים את הגלולה, לחוצים ומשדרים אנרגיה לא נעימה. הילד שאמור לבלוע את הגלולה מרגיש לא טוב, מקשר את כל מה שקורה עם ההרגשה הרעה הכללית ולא מפריד בין ההרגשה הפנימית שלו למציאות החיצונית ("אם אני מרגיש רע סימן שמה שקורה הוא רע, שמישהו או משהו לא בסדר").

מצאו זמן מתאים. הסבירו לילד במתינות ובשפה פשוטה מדוע חשוב שייקח תרופה ("הרופא אמר שזה יפסיק את השיעול/ הכאב/ הנזלת...."). כבדו את חששותיו והרגיעו אותם ("אתה דואג שזה יהיה מר/ לא נעים/ יכאב", "מה פתאום, זה יעבור"). הפרידו בין לימוד המיומנות ללקיחת התרופה. נסו ללמד את הילד לבלוע כדור באווירה משחקית ולא מאיימת. תנו לא לבלוע סוכריות קטנות, פיסות אוכל קטנות – כתרגול. החליפו איתו תפקידים ותנו לו לתת לכם "כאילו תרופה", תנו לבובה תרופה.

תכננו לתת את התרופה ללא לחץ זמן. קומו בבוקר קצת יותר מוקדם אם צריך. העבירו מסר חד משמעי ("עכשיו!", "צריך!"). אל תדחו ואל תתדיינו יותר מידי. כמה שמתעסקים בזה יותר הרתיעה רק גדלה. חיזרו על הדרישה בליווי הצעת פתרונות ("לערבב את זה במשהו מתוק", "לקבל משהו מתוק אחרי הבליעה"). עודדו אותו ("מי גיבור", "מי גדול", "מי יכול"). אם הילד מסרב בתוקף התריאו פעם אחת ("אם לא תיקח עכשיו לבד, אני אהיה חייב לשים לך בפה"). הקפידו לחבק ולהרגיע לאחר מכן.
ילדים מרגישים גדולים וגיבורים במיוחד כשהם מצליחים לבלוע את הכדור לבד. תנו לו הזדמנות להיות אמיץ וגיבור.
כשמצליחים, אפילו הגלולה הופכת לפחות מרה.

עוד בנושאי בריאות קראו
על אכילה בריאה - "לאכול בריא", "אוכל כל הזמן".
כשהשיניים נושרות - "פיית השיניים".
על תלונות ילדים על כאבי בטן - "כשהגוף מדבר, - כואבת לי הבטן"

24.12.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

מילים לא מזיזות לי

בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי  הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?
 "ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים - נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.

ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע - הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.

באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.
כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך - די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.

בעתיד הרחוק, כשהוא יהיה ראש ממשלה או "ראש גדול", הוא כבר ידע שלא צריך להתרגש ממילים, שמילות גנאי אינן עדות אופי ואינן מגדירות מי אנחנו. 

מדוע אחים רבים- ״מריבות אחים״
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה -  ״תוקפנות לייק״, "תוקפנות לייט", 
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - ״רישיון לריב״, "הוא הרביץ לי"