19.9.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

כמה אפשר לדבר על פרידה

אנונימי אמר/ה...
בננו, בן חמש וחצי. ילד חברותי, ערני ושמח. מקבל ומחזיר המון אהבה. בגן הוא ילד חברותי ואפילו קצת מנהיג. למרות זאת, בשנה שעברה היו המון בקרים בהם בכה וסרב ללכת לגן- בכל פעם בתואנות שונות. לקראת סוף השנה זה הפך לבכי ולמאבק מדי בוקר. אך ברגע שהגיע לגן, הילד שמח, משתתף ומשחק עם החברים. נתנו לו להישאר כמה פעמים בבית, הסברנו וסיפרנו על פרידה. זה קצת הרגיע, אבל לא ממש. 
השנה זה שוב התחיל: לא רוצה ללכת, רוצה לעבור גן, לא אוהב את הילדים של הגן, אז מה אם ילדים חייבים ללכת לגן וכו'.... הגננות אומרות שהקושי שלו מתמקד בפרידה מאתנו ורק כשאנחנו רואים. מיד אחר כך הוא פעיל, משתתף ונראה שנהנה מאוד.

אני יודעת שעלי לקבוע עובדות בנחישות וברגישות ולשלוח אותו לגן, אך עם זאת אני חוששת שיש כאן קושי אמיתי בפרידה. אשמח לשמוע מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לו.


״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"נחושה"
הקושי בפרידה בא מכיוונים רבים. מדברייך ניכר שאת מודעת לרבים מהם, מכבדת את בנך, עוזרת לו להבין ולהירגע. ילדים (ומבוגרים) נכנסים למצוקה כשקורה משהו  לא רצוי ולא נעים להם (הגננת הרימה קול, ילדים הציקו, הגעגועים הציפו, יש רעש וצפיפות, היום ארוך מדי), ולפעמים בגלל שלא קרה משהו נעים ורצוי (לא נתנו להם להישאר בבית עם אמא, לשחק בצעצוע אהוב בלי לחלוק עם אחרים, להיות ראשונים באוכל, לשבת איפה שהם מחליטים, לענות הראשונים..).
נשמע שהפרידה קשה לו, לא בגלל שהוא מתגעגע או סובל בגן, אלא פשוט כי "לא בא לו" להיפרד מכם. למה לוותר על אמא כל כך טובה למען גננת פחות טובה? למה להחליף מעריצה נלהבת ורק שלו בגננת של כולם וילדים שמתחרים בו על הערצתה? ולמה לא לנסות את מזלו ולהתעקש?
את יכולה להכין אותו לפרידה, אבל עם דגש על "מי ניפרד יפה, בלי לבכות, בלי להתעקש, בלי להתווכח. לתת מסר ברור שאתם מצפים שייפרד יפה. ילד יקר כמוהו שרגיל לפרוק את אכזבתו בבכי, ויכוחים ותלונות זקוק גם להנחיה ברורה היכן זה מתאים והיכן לא.


יתכן שהקושי של בנך נובע גם ממערכת יחסיו עם הילדים בגן. אולי המקור הוא סוביקטיבי- הרגשה שאין לו חברים, חשש מהתנהגות שנתפסת על ידו כפוגעת ומעליבה.. ואולי המקור אוביקטיבי- ילד שמציק או הציק בעבר.
נסי לברר אתו, ביחידות, (לא ביציאה לגן. בעת הזו אין דיונים) איזה ילדים הוא לא אוהב? איך הוא היה רוצה שהם יתנהגו? לפעמים עוזר לצייר יחד ציור +סיפור (צי-פור). במשבצת הראשונה ילד שלא רוצה ללכת לגן. במשבצת האחרונה ילד ששמח ללכת לגן... ולבקש מהילד שיציע רעיונות מה קורה באמצע.

אחרי ששמענו את תלונותיו ברצינות הוא יאמין לנו יותר כשאנחנו אומרים בנחישות "בכל זאת, חייבים ללכת לגן". "בא לי/ לא בא לי" – זה לא מה שיקבע לי!!
גם לנו קשה להחליף עבודה או בוס נפלא באחר פחות טוב. אפשר להבין אותו. אפילו אם זה קושי לא טראומטי, הגירוש הזה מגן העדן הפרטי שלו למרחב הציבורי הוא עדיין קושי לא פשוט.




אנונימי אמר/ה... 
נדמה שאין גבול כמה אפשר לדבר על פרידות.
הבת שלנו הולכת לפעוטון בפעם הראשונה. היא באופי ביישנית ופוחדת מזרים. אפילו לסבתות לקח לה זמן להתרגל.
איך לעשות את ההסתגלות לגן, כמה להישאר בגן ומתי לעזוב? ומה עדיף, שאני אקח אותה ואז יש להניח שהפרידה תהיה יותר קשה? או שבסדר גם ללמוד להיפרד מאבא או מאחות גדולה, ואולי הפרידה תהיה יותר קלה?


״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"כמה אפשר" 
זהירות, זהירות! לא מלהשאיר ילדה קטנה בגן, אלא מקביעות על ה"אופי" של ילדה קטנה. 
בגיל שנה פחד מזרים הוא הישג התפתחותי חשוב. הקטנה כבר מזהה שעם אימא היא מרגישה הכי בטוח בעולם. את המאסטר שף, וכל האחרים מועמדים להדחה. קוראים לזה "התקשרות מועדפת". ההישג ההתפתחותי הבא הוא ללמוד להעביר את הקשר הטוב והבטוח שיש לה אתך לאנשים אחרים. אם היא למדה להעביר התקשרות לסבתות יהיה לה יותר קל להעביר קשר מיטיב גם לגננת. בשביל זה המציאו סבתות.

אם את נשארת אתה בגן היא לומדת להרגיש בטוח בגן בנוכחותך. אחר כך היא צריכה ללמוד להרגיש בטוח גם בהעדרך. אם את נשארת אתה שלושה ימים (אפשר גם ימים קצרים יותר), ביום הרביעי היפרדי ממנה כשעה לפני שאת באה לאסוף אותה הביתה. יום אחר כך היפרדי לשעתיים ואז חזרי לאסוף אותה... כך תאריכי בהדרגה את הזמן שהיא נשארת בלעדיך עם זרים ותתני לה אפשרות להסתגל לפרידה בהדרגה. אם את תאמיני שזה לטובתה ושהיא תעמוד בזה תשדרי זאת גם בדיבור ובשפת הגוף שלך. זו השפה שילדים בגילה מבינים.

שאלתך השנייה נובעת מההבנה שבפרידה מאמא עולים רגשות יותר חזקים ויותר קשה למתן אותם. זה לא בגלל שאמא מפנקת ואבא יותר קשוח. מרגע הלידה ילדים רגילים להיות על הידיים של אמא, בעוד שאבא בא והולך. לכן, בדרך כלל , יותר קל להם להיפרד מאבא.

אבל גם אם רגע הפרידה מאבא יהיה יותר קל, דקה אחר כך הילד צריך להתמודד עם ההישארות במקום זר ורחוק מהבית. הדגש הוא יותר על האופן שבו עוזרים לילד, במהלך הפרידה, להעביר את בטחונו והצורך שלו בקשר לגננת, מאשר על רגע הפרידה.
נראה לי שאמא רגועה יכולה לעשות את זה מצויין! גם אבא סבלני ואוהב יכול. אחות גדולה עדיף שתביא את הילד לגן רק אחרי שכבר הסתגל.

בסוף היא תתרגל. כדאי שזה יהיה כמו שמתרגלים ליין טוב (בהתחלה מוזר ומר, אבל אחר כך מתמכרים) ולא כמו שמתרגלים לכאב שיניים.


אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"


31.8.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

שינויים ומעברים


שנה חדשה. התחלה חדשה. ושוב הכל משתנה.
לוותיקים שבנו ברור שאם הכל משתנה סימן שהכול כרגיל - ככה זה בחיים. אבל גם אם שינויים הם דבר רגיל אף, פעם לא מתרגלים אליהם.

כל שינוי ואפילו שינוי לטובה, כרוך בקושי הסתגלות. כשאנו נתקלים במצב חדש, לא מוכר, מופעלים במוחנו אזורים (בקדמת הצד הימני) שמיועדים לטפל במצבים כאלה: להעיז ולהיזהר, לברר ולחפש, לנסות ולטעות, לאלתר ולחלטר, להתקדם ולסגת. כשהמצב החדש חוזר על עצמו שוב ושוב אנו מזהים ובונים תבניות חוזרות, יעילות וחסכוניות של תפיסה , מחשבה ותגובה. עכשיו יותר קל לנו. אנחנו יודעים מה צפוי וכיצד נתמודד. אפשר לעבור לטייס אוטומטי (שנמצא בקדמת הצד השמאלי במוח). עם כל שינוי חדש ואפילו כזה שרצוי לנו ביותר, הכל מתחיל מהתחלה. התבניות הישנות מתערערות ומתפרקות עד שתתבססנה אחרות, חדשות במקומן. לכן כל שינוי מלווה באי נוחות, לחץ ונסיגה זמנית.
זו אחת הסיבות ששינוי מסגרת (ושינויים בכלל) אינו דבר פעוט. זה אולי נורמטיבי אבל כלל לא נורמלי, ועדיף להימנע מחילופי מסגרות מיותרים עד כמה שניתן.
ילדים נתברכו בכוח (ובעקשנות) לשנות דברים שניתן לשנות; ביכולת להשלים עם מה שאי אפשר לשנות; ובחוסר היכולת להבדיל בין מה שניתן לשנות למה שלא ניתן לשנות.
אם הם מסרבים להתרגל לסוף החופש, לשינוים בשעות השינה וההשכמה; אם הם מתקשים להסתגל למורה החדש, לחברים, לסידורי ההסעה, לכללים החדשים, לשעורי הבית.. וגם.. ועוד.. וכו'.. הם זקוקים לעזרתכם.
היו סבלנים לנסיגות, לרגשות, לתופעות הגופניות שצצות. כל מה שקורה במציאות משפיע על הנפש. כל מה שקורה בנפש מחובר לתחושות בגוף. כאב בטן או ראש שנובע ממתח רגשי כואב כמו זה שמקורו בווירוס.
נסו לשוחח, להקשיב ולהבין מה קשה להם (הם מרגישים חסרי אונים, שאיבדו בטחון ושליטה, שפוגעים להם באוטונומיה וחודרים להם לפרטיות). עזרו להם לבטא את עצמם, לתת מילים לרגשות שלהם ("אתה לא מכיר שם אף אחד", "אין לך עם מי לשחק", "אתה לא בטוח שרוצים בחברתך", "זה ניראה לך פחות נחמד ממה שציפית"..). חישבו יחד מה ניתן לעשות, מה אפשר לשנות ולמה חייבים להסתגל. שאלו אותם כיצד אתם יכולים לעזור.
נסו להפוך את הלחץ לאתגר. כפי שכתבנו בעבר באתגר יש כיוון ומטרה ותחושה של התמודדות בעוד שסטרס מלווה בתחושת חוסר אונים ואיום על הבריאות הנפשית. נסו לכבד את הצורך שלהם בשגרה ובקרבה, צמצמו שינויים בתחומי חיים אחרים או לפחות הודיעו להם מראש מה עומד לקרות ומה עומד להשתנות.


באחד הגנים אבחנה הגננת קושי בהתמודדות עם שינוי אצל אחד הילדים. לאחר שיחה, כדי לעזור לו, היא שינתה לו כל יום משהו על מנת שיתרגל לשינויים. לאחר שבועיים הילד נכנס לגן, פנה לגננת ושאל: "מה השינוי שלי להיום?".

אולי אי אפשר להתרגל לשינויים, אך אפשר להתרגל למחשבה שהכול משתנה, שתמיד יהיו שנויים ושלרוב יותר קל לשנות את הגישה שלנו לשינוי מאשר את המציאות.


אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"


27.8.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

רכישת הרגלים-הרגל זה הרגל


בחופשת הקיץ הבן שלנו הלך לישון מאוחר ורבץ במיטה עד מאוחר. משינה מסודרת אפשר היה לשכוח. הוא התמכר לטלוויזיה, התנזר מספרים, אכל ועשה מה שבא לו. כל דרישה או הצעה שלנו נהדפה באמירה "תעזבו אותי, עכשיו חופש!". זה נראה לנו מוגזם אבל הנחנו לו, וויתרנו. חופש זה חופש.

הצרה היא שזה לא נגמר בחופש. השנה התחילה, והפוזה הכללית דומה. הוא בירח דבש עם המיטה, המחשב והטלוויזיה, בברוגז עם המקלחת ובאנטי לשיעורים. ציפינו שאחרי שנח בחופש יהיה לו קל לחזור לשגרה ולהרגלים שכבר היו לו. איפה טעינו? מה עושים?
 הרגל זה הרגל. כל עיקרו של הרגל הוא תרגול רצוף. כמו למידה הוא מבוסס על כך שבמוח מה שמופיע יחד מופעל יחד ("What Fires Together Wires Together"). 
אם במצב או בשעה מסוימת עושים כל יום פעילות מסוימת השרירים ומערכת העצבים מקבלים מסר עקבי "במשימה הזו חייבים לעמוד", "על זה אין ויכוח". לוקח בין שנה לשלוש שנים עד שהרגל חדש מתבסס והארגון החדש של המוח נעשה עמיד לשינויים. וגם אז - זה לא לנצח.

רחמים וויתורים לא מנבאים הצלחה ברכישת הרגל חדש. תרגול בלתי פוסק- דווקא כן! 


(עשו מחקר האם יש קשר בין שמירת דיאטה באופן עקבי והמשכי להצלחה בה - ומצאו שיש!). גם בגיל מבוגר אנחנו נדרשים לקבל עלינו הרגלים חדשים (להפסיק לעשן, להימנע מגלוטן וסוכר, לעשות פעילות גופנית, לא לאחר, בלי משיכת יתר...). אנשים שהצליחו בכך מספרים כיצד בשנה הראשונה אינם מתירים לעצמם שום חריגה. אם הם חורגים מההרגל ליום יומיים המוח מפרש זאת :"איזה יופי! כבר לא צריך להתאמץ!" וזונח את מה שלמד. על הקושי לעמוד בהרגל החדש נוספים ההנאה והפיתוי שבשבירת שיגרה. ההתנגדות ללכת לישון בזמן, לקום בבוקר, להכין שיעורים, להתקלח... לא נובעת מכך שזה כל כך קשה לביצוע כמו מהשתוקקות להנאה העילאית שבמנוחה ("איייזה כיף!"); לכמיהה לתחושת החירות והניצחון המתפשטות בעקבות הויתור והדחייה ("יש!!").

התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה (ראה רשומה קודמת "לעשות רק מה שבא לי"). הבינו, בכך שאתם מרחמים עליו ולא רוצים להכביד אתם מכבידים רק יותר.

מצאו זמן לשיחה. עזרו לו להבין את עצמו ("אחרי החופש נדרש יותר מאמץ כי קשה לוותר על התענוג שבוויתור"). הסבירו לו מדוע אתם מתכוונים לא להתפשר ("כל פעם שמרימים ידיים, בפעם הבאה זה רק נעשה יותר קשה"). סכמו יחד על שורת הרגלים והעלו אותה בכתב (פק"ל = פעילות קבע ליום). שתפו אותו בהחלטות. הן נוגעות גם לו. היו ענייניים. עודדו ודרבנו. כעס והטפת מוסר רק יגבירו את סלידתו מההרגלים במקום לחבבם עליו. נהלו מעקב. הרגל ראוי אינו משהו שאפשר לחפף בו. עזרו לו להחזיק בהרגלים טובים ואחר כך ההרגלים יחזיקו אותו.

הרגל זה הרגל. ממש כמו שדומם זה דומם וחי זה חי. ואם משהו פעם חי ופעם דומם - סימן שהוא מת. ממש כמו הרגל.

אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה קל יותר, זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד שיתפשר במידה שמתאימה לו.

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: ״הוויכוח פורח ההרגל בורח״
איך עוזרים להם לגייס מוטיבציה - "לעשות רק מה שבא לי"על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב - הורים כמו GPS
וגם: הורים כמו GPS ההמשך
על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף
האם ניתן להקנות הרגלים חדשים בגיל ההתבגרות - "גיל ההתבגרות"
על התהליך שמאפשר לממש החלטות ולהפכן לתמורה אמיתית - "קבלת החלטות חדשות"

30.7.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח!







כבר קיבלנו תלונות מהגן של בננו הבכור שהוא לא יושב במקום אחד, שוכח לסגור את הפה, מתקשה להתמיד, עובר מפעילות לפעילות בלי לסיים. בבית הוא מפוזר. שוקע במשחק תוך כדי התלבשות, לובש חולצה על הסוודר, מפזר קורנפלקס ולא שם לב, לא מוריד מים באסלה, פשוט שוכח. הבת הקטנה ממנו הולכת בדרכיו.

אני מורה בבית ספר. אני רואה ילדים שסובלים כל הדרך בבית ספר- או בגלל קושי להסתגל לדרישות או מהריטלין. המחשבה שאולי גם הילדים שלי מפתחים הפרעת קשב מעוררת בי חלחלה. האם אין מנוס מזה?



תנו שם לסיפור:

יוסי התעורר בבוקר. הוא החליט שהפעם הוא יעשה הפתעה לאמא. הוא יתארגן מהר ולבד ויגיע לבית הספר בזמן. יוסי הסתכל בשעון וראה שעדיין מוקדם. אם הוא ישכב עוד 5 דקות הוא יהיה רענן ומלא מרץ. 5 הדקות הפכו ל10 דקות ואחר כך ל-15. אבל לא נורא. עכשיו הוא כבר ממש ערני. הוא קם וניגש להוציא את הבגדים מהארון. כשמשך את החולצה נפלו כמה בגדים לרצפה. הוא התכופף להרים אותם ושם לב שעל הרצפה פזורים לורדים מאתמול. כדי שלא יפריעו לו הוא החליט להכניס אותם לקופסא. הוא נזכר שאתמול חסרו לו כמה צבעים בקלמר ולכן הלך לחפש את התיק כדי לבדוק מה חסר. הוא לא זכר איפה התיק נמצא. אולי בכניסה לבית? בדרכו לכניסה הוא הריח ריחות של אוכל מהמטבח. הוא חשב: "מוטב שאסיים לאכול קודם, אצחצח שיניים ואז אזדרז ואתלבש". הוא ישב לשולחן וקרא לאימו שתתן לו את ארוחת הבוקר כמו לאחיו הקטן. כדי להעביר את הזמן עד שאימו תתפנה, הוא הדליק את הטלוויזיה...

בשבע וחצי יוסי עדיין ישב מול הטלוויזיה, עם פיג'מה, מתקשה להבין מדוע גם הבוקר הזה הסתיים בכעס. הוא הרי הזדרז והשתדל לעשות את הכל כמו שצריך.


הנה מספר שמות שקיבלתי מהורים: "הסיפור של חיי", "יוסי, ילד שלי מוצלח", "זה קורה במשפחות הכי טובות", "הצילו!"...

כפי שכתבנו בעבר, קשב פירושו היכולת להגביר פעילות באזורים במוח לצורך קליטת גירויים, עיבוד מידע וביצוע מטלות.

ב-ריכוז הכוונה ליכולת להשקיע מאמץ מכוון לביצוע מטלות, לחשיבה, למידה וזיכרון באופן מודע ולאורך זמן.

השנה הראשונה לחיים מאופיינת במוסחות גבוהה. הבייבי מסיט את הקשב מגירוי אחד למשנהו ובמיוחד לכאלה חדשים, מתחלפים, קולניים, פתאומיים. אם הוא מצוי בסביבה מלאת קולות, צורות וצבעים שזזים ומשתנים הוא יתקשה להפנות את הזרקור הקשבי למשהו מסוים ויזפזפ בעודף לכל הכיוונים. אל מול הרבה משחקים הוא יתקשה לשחק במשחק אחד, או להתרכז באכילה גם כאשר הוא רעב.

בשנה השנייה התינוק מסוגל להתעלם ממסיחים. לפעמים, כדי להצליח להתמיד בעיסוק מסוים הוא יפנה את הגב, יתרחק ויתעלם ממה שקורה סביב. זו לא מרדנות - זהו קשב סלקטיבי (גיל ההתבגרות עוד לא כאן!). בשלב זה הוא עדיין אינו יכול להקשיב תוך כדי פעילות. בשביל זה יש את השלב הבא בו הפעוט מצליח, עם מעט עזרה, לעצור, להעביר את תשומת ליבו לדובר וחזרה למשחק. היכולת הזו הופכת בהדרגה לספונטאנית מספיק על מנת שהוא ימלא הוראות פשוטות, יציית לגבולות (זו לא בדיקת גבולות. זהו קושי להקשיב להוראות!) וישחק עם עוד ילד.

מהשנה הרביעית היכולות הללו (להפנות, למקד ולהסיט קשב) הולכות ומתבססות. טווח הריכוז קצר אך מאפשר הקשבה לסיפור קצר ולימוד בתוך קבוצה קטנה.

עד גיל 4-5 הילדים לומדים להקשיב ולהתרכז.

מגיל 5-6 והלאה הם מקשיבים ומתרכזים כדי ללמוד דברים אחרים.

בשנים הבאות רואים עליה מרשימה ביכולת להתרכז גם לנוכח הסחות, להתרכז על פי דרישה חיצונית, להפסיק ולחזור לסיים את אותה משימה. ילדים מתכננים, מתארגנים, מסננים, בודקים, מתקנים ומחזקים את עצמם. היכולות הללו מתפתחות בעיקר כתוצאה מאימון ותרגול בבית, בבית הספר ובחיים בכלל.


היכולות הקשביות של ילדיכם בגיל 4-5 אינן המילה האחרונה. הרכבת של הפרעת הקשב עוד לא יצאה לדרך. ראו בהשכמה, בארוחות ובמקלחות הזדמנויות פז לתרגל קשב וריכוז ולא רק משהו שצריך לסיים בדרך לעבודה או לשינה. אפילו חצי שעה ביום של משחקי קופסא ויצירה, פעילות משותפת ברמה לא קשה ולא קלה מדי, בשקט וללא מסיחים (כמו טלפונים, רדיו, הפרעות שונות) כמוה כאימון קשבי יקר ערך.

שימו לב כאשר הם מצליחים להתמיד, להתרכז, לסיים, להתעלם ממסיחים. שבחו אותם על כך כדי שיבינו מה מצופה מהם.

מעולם לא שמעתי ילד שמתלונן על הפרעת הקשב של הוריו. תמיד אלו ההורים שמתלוננים על הילד. זו איננה הוכחה שהפרעת קשב עוברת "בירושה" מאח לאח ומילד להוריו. ליתר בטחון, כדי שזה לא יקרה זכרו שהתרופה הטובה ביותר לחוסר קשב וריכוז היא תרגול קשב וריכוז. וכשזה לא מועיל אפשר לשקול ריטלין.

עוד באותו נושא קראו:

על סיבות תרבותיות לקשב לקוי: "אתה לא מקשיב לי"

על קשב ושיעורי בית: "לעשות רק מה שבא לי"

על בניית הרגלים: "הרגל זה הרגל", "הורים כמו GPS"

על אימפולסיביות והיפראקטיביות בחג פורים: "פורים שלא נדע"

ועל עיסוק בשעות הפנאי: "משעמם לי", "מי ישחק איתי"


6.7.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

הכסא הרביץ לי


הבן שלנו, תינוק מקסים ואהוב, גדל, התחזק והתחיל ללכת. עם ההליכה התחזקו מאוד גם הבכי, הכעס והצעקות. בעבר, חיבוק, ידיים והסחת הדעת הספיקו. כיום יותר קשה להרגיע אותו. "נוּ נוּ נוּ לכיסא" או "נשיקה למכה" (משהו שלמד אצל המטפלת) חביבים עליו מאוד, אבל אנחנו חושבים שזה מטעה אותו, מבלבל ומלמד אותו לפרוק את הכעס שלו על אחרים. איך עוזרים לו להירגע מבלי "לעבוד עליו"?
ילדים בגיל הרך מתבטאים באמצעות מחוות, תנועות וקולות. זו דרכם להראות שהם נפגעים ולהזמין את ההורים להכיר ברגשותיהם. כשההורה מחקה את הקולות והג'סטורות של הילד, בשינוי קל (קצת יותר לאט, קצת יותר מודגש, באינטונציה גבוהה) התינוק מבין שהבינו אותו. הוא מרגיש מורגש.

בשנה השנייה לחיים, בהיעדר ג'י. פי אס, הוא מרבה ליפול, להיתקל ולהחבל. ככל שהיכולות המוטוריות גוברות, הפעוט מתחיל לשמוע הרבה "לא" ו "אסור". הנאה משותפת ורגשות חיבה מפנים מקומם למצבי קונפליקט, רגשות מנוגדים, אכזבה וכאב. בגיל הזה התגובות הן ספונטניות ובראשיתיות, הביטוי הרגשי עוצמתי ונדרשים הרבה אנרגיה ומאמץ כדי לבלום אותם.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הרגשות החזקים והבלתי מוכרים היא להזמין את ההורים לקשר. לתגובתם השפעה מרכזית על הגברת הרגש או על התפוגגותו.
כשבנכם מקבל מכה מהכיסא, פורץ בצווחות ומנופף בידיו "נוּ נוּ נוּ לכיסא" הוא רוצה להיות בטוח שהבנתם אותו. כשאתם חוזרים אחריו (בלי ציניות, לגלוג או הומור על חשבונו שהוא אינו מסוגל להבין), מנופפים באצבע מול השולחן ומוסיפים מילים משלכם הוא קולט שאתם כועסים את הכעס שלו - ומתרצה.
כשהוא בוכה , מושיט את ידו לנשיקה ואתם משמיעים קולות תואמים ומנשקים את המקום הכואב, הוא מבין שאתם בוכים את הבכי שלו - ומתנחם.
כשהוא צורח מזעם ואכזבה ואתם מראים שהבנתם אותו ואחר כך מוסיפים מילות הרגעה או מציעים פתרונות למצב, הוא יודע שאתם מכירים בזעם שלו ולא זועמים עליו. המחלקה לזיהוי פלילי (מז״פ) במח, האיזור הזה שאמור לזהות האם באמת קרה או לא קרה משהו נורא, לומד למלא את תפקידו ("לא נורא", "בסבלנות", "תיכף זה יעבור") . 
כבר בגיל הזה אם אי אפשר לנצח עליהם מצטרפים אליהם. מנגנים קצת יחד איתם ורק אחר כך מרגיעים. זוהי הורות מנצחת.

אל תחששו. אתם לא "עובדים עליו" אלא עובדים בשבילו, למענו. כמו בטנגו, אתם מתאימים את עצמכם אליו והוא מתאים את עצמו אליכם. ומהמחול הראשוני הזה תצמח היכולת לזהות נכון ממה צריך להבהל וממה לא, ואיך להרגע בנוכחות מישהו אחר קרוב.


עוד על החשיבה המיוחדת של גיל שנתיים, קראו: "גיל שנתיים הנורא", "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקפי זעם (המשך), "זה משחק זה", "מחבואים", "את זה".

21.6.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

הוויכוח פורח- ההרגל בורח


איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה - אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס - שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח - ההרגל בורח.

אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" - אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?... מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.


על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל",
עד כמה לעזור בפעולות השיגרתיות ואיך להעביר את האחריות לילדים - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - המשך"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

כיצד מלמדים ילדים לעזור - "חג הסדר והנקיונות", "סדר סדר תרדוף", כואב הלב לזרוק משהו טוב", "שוויון בנטל"

10.6.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

שבועות בלבן


אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים.

האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות.

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".

לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת.

אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.
עוד על שבועות- ״אני ידעתי קודם״
להתקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים -"ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"