20.7.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

מי ישחק איתי עכשיו?


 
אנחנו מיחסים חשיבות רבה למשחק משותף עם הבן שלנו. תמיד שיחקנו, סיפרנו והצענו לו כל מיני פעילויות. כשהוא ער אנחנו מתפנים אליו. כשמשחקים איתו הוא מקסים. אם אנחנו מנסים לעסוק בעניינים שלנו זה משגע אותו ואותנו: הוא אינו מצליח להעסיק את עצמו, הוא מפסיק לשחק, מתלונן, מסתובב סביבנו ולפעמים גם משתולל והורס.

למה הוא לא מצליח להעסיק את עצמו? איך עוזרים לו?



כפי שהבנתם הצרכים הנפשיים של הילד אינם נופלים בחשיבותם מצרכיו הפיזיים. כדי שילד יתפתח הוא זקוק למבוגר שישחק עימו, ישמע, יראה, יגיב ליוזמות שלו ויציע רעיונות נוספים. אולם, היכולת להעסיק את עצמו מתפתחת הכי טוב כשמתערבים ומכוונים במידה בינונית. "יותר" איננו בהכרח "יותר טוב".

אמא שמרבה לדבר, לשיר, להושיט צעצועים, להדגים, לשאול, להציע רעיונות, לחדש, להקפיץ, להרקיד ולהוציא מהילד תגובות – מציפה את הילד בעודף גירויים והתרגשות. עוררות וריגוש גבוה הופכים להיות המצב הקבוע של הילד, שמצפה שיספקו לו אינטראקציות סוחפות נוספות. הוא נכנס למצוקה כשהוא נשאר לבדו ומגלה שאינו מסוגל לשלהב את עצמו באופן דומה. גם כשאבא מבדר את הילד, ממלא את רצונותיו וחוסך ממנו תסכולים – הילד מתקשה להאמין שהוא מסוגל לעשות דברים בכוחות עצמו. הוא משתכנע שנורא לשחק לבד.

התרגשות אינה הנאה. פיצוץ חושים ללא תכלית אינו שמחה.

אם הילד מרוגש השקיטו אותו ("ששש... לאט... בנחת.. בסבלנות..."). היו מוכנים לעשות פחות כדי שבנכם יוכל לעשות יותר. תנו לילד להוביל. עקבו אחר היוזמה שלו. הרחיבו אך במעט את המשחק שלו. אל תגוונו ואל תציפו אותו בעודף רעיונות. נדרש זמן וחזרות רבות עד שמשחק מסוים הופך לתבנית חביבה ומוכרת שכיף לחזור עליה באופן עצמאי.

הוציאו כל פעם משחק אחד (תיבה עם מכוניות, סלסלה עם חיות, לגו, ספרים, יצירה...). שחקו איתו קצת ואז כוונו אותו לשחק בעצמו ("לפעמים עם אמא ולפעמים בלי", "עכשיו אתה משחק לבד", איזה יופי אתה משחק לבד!"). כשהתעניינותו פגה אספו את המשחק והציעו משהו אחר. בהדרגה האריכו את פרקי הזמן שהוא משחק לבדו.

כשאתם חוסכים מבנכם את נוכחותכם אתם מזכים אותו בהזדמנות לגלות רעיונות ויוזמות משלו. כשאתם שוללים ממנו את ההנאה שבחברתכם אתם מעניקים לו אפשרות לגלות את ההנאה שבלהיות לבד, בשקט. החזיקו מעמד מול התלונות שלו. משחק עצמאי איננו צניחה חופשית: אם לא מצליחים מיד לא קורה אסון.


מדוע ילדים משתעממים ואיך לעזור להם - קיראו בפוסט "משעמם לי"
על התפתחות המשחק השקט במקביל להתפתחות קשב וריכוז - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"
על המנעות מציור ויצירה - "אני לא יודע"
על משחק מחשב שבא על חשבון חברים - "במחשב או להשתלב"
איך מעבירים את החופשות בקלות ״חופשת פסח- אוי חופשה שכזאת״

12.7.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

קיטנה זה לא פיקניק


איך לנצל את החופש בתבונה? איך לבחור קייטנה? החופש קרב וההתלבטות שלנו בעיצומה. הבן שלנו משוכנע ש"קייטנה זה לקטנים". כבר בשנה שעברה הוא הרבה להתלונן. לקום מוקדם בבוקר ולהיות שעות מחוץ לבית זה לא מה שהוא רצה. בערבים התקשה ללכת לישון, כאילו סבל מיעפת ובבוקר קם בכבדות כמו מהנגאובר. אבל, בסיכומו של יום הוא צבר חוויות חדשות והיה די מבסוט.
למרות מחאותיו אין לנו כוונה להשאיר אותו בבית בחוסר מעש, שרוע לבדו מול הטלוויזיה והמחשב, ללא פיקוח למה הוא נחשף. המחשבה על טלפונים תכופים ואזעקות "משעמם לי!" גם מרתיעה אותנו. איך מגשרים על הפער בינינו

   
כשילדים מתכוננים לחופש הם מפנטזים שלא ידרשו לעשות כלום ויהיה להם חופש שלם בשביל זה. שנה ארוכה הם למדו בבית הספר רק בשביל הפרס הגדול שבסוף. לכן, הדבר היחיד שהם מתכוונים לשנן בחופש הוא ש"בחופש לא לומדים!" .


הורים, לעומתם, רואים בחופש הזדמנות להשלים את כל מה שלא הושג במהלך השנה: הזדמנות להיפתח לתחומי עניין חדשים, לטפח כישרונות חבויים, לסגור פערים בלימודים, לקרוא ספרים, ללמוד דברים "שימושיים" (סדנאות בישול או נגרות המסתכמות בלקצוץ כמה שיותר קצוץ, לערבב כמה שיותר מעורבב ולשייף כמה שיותר משויף...). הם מוכנים לעשות הכל כדי למנוע התחברות של הילד לטכנולוגיה עכשווית מחשש שבסוף החופש יישאר המון מידע במחשב ומעט מאוד בראש של הילד.
הם בוחרים קייטנה כאילו הייתה עוד מוצר צריכה. בודקים מהם התכנים החינוכיים? האם יש מספיק כוח אדם? מה איכות המדריכים? המזון? רמת הבטיחות? האם המחירים הוגנים? ומה הנוהל במקרה של הפסקת השתתפות או ביטול?

בחירת קייטנה דומה לבחירת מסגרת חינוכית. אמנם זוהי מסגרת לזמן קצר, אבל דווקא למשהו קצר ולא ידוע יכולה להיות השפעה כואבת ולא רצויה. בקייטנה שמתקיימת במקום לא מוכר, עם אנשים לא מוכרים, ועוסקת בתכנים לא מוכרים יש פוטנציאל ללחץ ומתח לא בריאים (ראה: "לקראת השנה הבאה").
בקייטנה הזמן קצר מכדי לבסס יחסי אמון כלפי מדריכים וחברים. קשרים חדשים וזמניים מציתים מאבקי כוח ומעוררים חששות. ילדים מנסים להרשים ולתפוס מקום בדרכים שמאפיינות גילאים יותר צעירים. הנכונות לקבל מרות של מדריך זר קלושה ובעיות משמעת וגילויי תוקפנות צפים ועולים. לכן חשוב לבדוק גם האם יש אפשרות לדבר עם המדריכים המקרה שתתעורר בעיה ובאיזה אופן הם מתכוונים להתמודד עם בעיות התנהגות והצקות.

על מנת שהסירוב של בנכם לא יהיה עז יותר מהרצון שלכם שילך לקייטנה, שתפו אותו בשיקולים ובהתלבטויות שלכם. הבינו אותו כדי שהוא יוכל להבין אתכם. חפשו קייטנה בגודל סביר, במחיר ובמרחק סביר. קייטנה אינטימית עם ילדים שהוא מכיר ותכנים שהוא אוהב עדיפה. בררו אם התכנית ידועה מראש, מגוונת ושפויה. כזו שלא מריצה את הקייטנים ממקום למקום ללא הרף וללא שגרה. אחרי הכל, רוב הילדים לא מבינים מה הטעם להתרוצץ בחוץ כל היום ובסוף לגלות שהרגעים הכי מוצלחים בחופש היו לחזור לחדר, למיטה, ולמשחקים שלהם. רק שם הם הרגישו ממש בבית.

מי שמנצל כל דקה ודקה בחופש זוכה לחופש הכי גרוע שיכול להיות. תנו לו גם לגלות את ההנאה שבאיטיות, לחקור את הפנאי, למצוא עניין בבטלה, להתרפק על חוסר המעש.

מתי ואיך מתאים להשאיר ילדים בבית, קראו: "הלו אמא"
מה עושים כשמשעמם, קראו: "משעמם לי"
איך מלמדים ילדים להעסיק את עצמם, קראו: "מי ישחק איתי"
על הסתגלות לשינויים ופרידות בקיץ, קראו: "שינויים ופרידות"


14.6.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

מציקים לי

הבן שלנו מתלונן על הצקות ומכות בבית הספר. הוא הולך לשם ברצון, מצליח בלימודים ויש לו חברים. אבל אנחנו מוטרדים מעניין האלימות, שמא זה יפגע בביטחונו העצמי. בעלי מאיץ בו להכות בחזרה. אני מציעה לו לפנות למורה ולבקש את עזרתה. הוא לא מעוניין להרביץ, מפחד מעונש, לא רוצה להלשין ולא מאמין שזה יעזור. העצות שלנו מרגיזות אותו ("אתם לא מבינים", "שוב צועקים עלי") ומביאות אותו לבכי. אנחנו לא יודעים מה להמליץ לו. איך עוזרים לו להתחזק ולהתחשל בדרך שמתאימה לו?
עצה טובה היא משהו שאנחנו נותנים בקלות רבה, אבל תמיד למישהו אחר. לנועץ אין בעיה עם העצה, הוא רק לא רוצה להיות זה שמקבל אותה. לכן, לפני שנותנים עצה כדאי לחשוב פעמיים.

כמספר הילדים בכיתה של בנכם, כך מספר הדרכים להתמודד עם הצקות. החכמה, כפי שציינתם, היא למצוא את הדרך שמתאימה לו. לילדים שונים צרכים ונטיות שונות. בעלי דחף חברתי חזק מוכנים ליזום, להיות אקטיביים ביצירת קשרים ופתרון סכסוכים ולהשתמש בכוח כדי להשיג מעמד ושליטה. ילדים בעלי צורך חברתי מתון מסתפקים במעט חברים, מעורבים ובוחשים פחות בכל מה שמבעבע בקלחת החברתית.

באופן דומה, מי שסף הרגישות שלו גבוה (רק גירויים חזקים עוברים את הסף וגורמים לאי נחת) נהנה מ"אקשן", מתחרות ומאבקים ולא מתרגש מהצקות. הוא יהיה זה שמחזיר ועונה למי שפגע בו (ודקה אחר כך יהיה מוכן שוב לשחק יחד). ילד רגיש, לעומת זאת, צריך את השקט שלו. הוא יפגע בקלות, ימנע ממאבקים ויעדיף להסתדר, להתפשר ולוותר או להתרחק ולשחק עם חברים דומים לו (ראה גם "מילים לא מזיזות לי", "מריבות אחים").

מי שאומר לבנו "תחזיר" וסבור שכך מלמדים אותו הגנה עצמית דומה למי שאומר "תאכל" וחושב שכך מלמדים אכילה בריאה. הגנה עצמית זו מיומנות מורכבת הכרוכה בשליטה עצמית ונלמדת לאורך זמן. חשוב לבחור עם מי להתיידד וחשוב עוד יותר לבחור היטב במי לפגוע. לפני שמחזירים כדאי לחשוב פעמיים ( האם הכוונה רעה? האם האיום אמיתי? והאם כל הדרכים האחרות להגיב נבחנו?).
 
השתדלו לכוון את בנכם להגיב בשלבים: בהתחלה להתרחק ולפנות לשחק עם מישהו אחר. מי שנשאר רגוע משדר ביטחון וכוח יותר ממי שנעלב ומחזיר. אם ההטרדה נמשכת אפשר לענות בהומור, בביטול ("אז מה!") או להתריע ("די!תפסיק!") באותו טון פסקני שבו הוא מנפנף אותכם כשאתם מנדנדים לו שיכבה את המחשב. אם המציק לא מפסיק, כוונו אותו לדווח למבוגר אחראי. ורק כשכל זה לא עוזר- "להחזיר" (ראה: "הוא הרביץ לי"). בדרך זו הוא ירכוש רפרטואר תגובות לכל מצב ולא ישרוף יחסים שלא לצורך.

בנכם מעוניין בהקשבתכם יותר מאשר בעצתכם. ככה הוא זוכר שיש כאלה שאוהבים אותו ורוצים בטובתו. אין לו בעיה להילחם. הוא רק לא רוצה להיות שם כשזה קורה.
לכן, לפני שאתם דוחקים בו "להחזיר" כדאי שתחשבו פעמיים.

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".




15.5.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

במיטה משלו


הבן שלי, עוד מעט שנה, ישן במיטה סמוך אלינו. לאחרונה העברתי אותו לחדר משלו כי קראתי שהגיע הזמן. קיוויתי שזה יצמצם את ההתעוררויות וההאכלה בלילה. אלא שהוא קרא ספר אחר. הוא מתעורר, נעמד במיטה, נאחז בי, בוכה בכי מר ומסרב להיפרד. הלב נקרע.
האם טעיתי? אני חוששת לפגוע בו. במשך היום הוא שמח ורגוע, למה בלילה זה מתהפך?
 עד גיל חצי שנה מנגנון השינה מבשיל, השינה לאורך היום מצטמצמת, מתרכזת בלילה ויש הפחתה ביקיצות ליליות. תינוקות ממשיכים להתעורר בלילה אבל מסוגלים להירדם חזרה בכוחות עצמם. שיטת "חמש הדקות" (השכבה, מסר מרגיע, הנחיה ברורה, יציאה מהחדר וחזרה על התהליך כל 5-10 דקות) מסדירה את השינה אם מיישמים אותה בהתמדה (ראה גם: "אמא תרדימי").
למעשה, רוב ההורים כבר יודעים את זה. יודעים אבל מתקשים ליישם. מול זעקות השבר של הפעוט הם מתקשים להישאר אובייקטיבים. הבכי מעורר בהם רגשות חירום. הם רואים בו איתות למצוקה גדולה וציון שלילי להורות שלהם. הם אינם מאמינים בכוחות שלהם, סבורים שאין להם זכות לתת לילד לבכות וחוששים שהוא יחווה את ההשכבה כעונש ונטישה.

בשנה הראשונה לחיים רוב הילדים יכולים להירדם בכוחות עצמם ולישון לילה שלם. יכולים אבל מתקשים ליישם. עזרה רבה בהשכבה והרדמה תוך כדי הנקה משבשות את היכולת להירדם לבד. הרגלי השינה מושפעים גם מהמאפיינים של הגיל (9 חודשים - עלייה במודעות לפרידה. גיל שנתיים - חיפוש אוטונומיה ובדיקת גבולות).  לפעמים, חסך בקשר עם הורה במשך היום מכביד על ההירדמות. בדיוק כשאבא מגיע והמסיבה מתחילה צריך לעצום עיניים...
נראה שבנך מתקשה להיפרד ממך ומכל הטוב שהרעפת עליו. כדי שתוכלי לעמוד מול הבכי חשוב שתביני מה המשמעות שלו (ראה גם: "הבכי לא נגמר"). ראי בו אזעקת שווא ולא אזעקת אמת. זוהי דרכו לומר "אני רוצה את מה שאני רגיל", "לא בא לי לישון, אני רוצה עוד לשחק", "העולם יפה אז למה לכבות את האור?".
נסי לגייס את בן זוגך לעזור בהשכבה. תינוקות יותר סלחניים כשהאבא הוא זה שמשנה את הדפוסים. אימהות מרגישות פחות צורך לעזור לילד כשהן מקבלות עזרה.
כשהדובון הקטן סבור שאם הוא לא ילך לישון החורף לא יגיע - זה הזמן לומר לו: "עכשיו אתה שוכב ולא קם", "עכשיו אתה נרדם לבד", "אנחנו כאן, בחדר הסמוך" ולתת לו לבכות זמן מה. זה איננו "שירות דוב". זהו השירות הכי טוב שאתם יכולים לתת לו בשלב הזה. 

מה מעצב את דפוסי השינה של ילדים, לטובה ולרעה - "אמא תרדימי"
על שינה בשנת החיים הראשונה - "פתאום הורים"

כשקשיי השינה נמשכים לגילאי שנתיים ומעלה - "לישון, עכשיו!"

30.4.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

העצמאות - פנים רבות לה





ישנה העצמאות הילדית, הראשונית. לומר "לא". לומר "די". לומר "שלי" ו"אבל בא לי". להצליח להיות ניפרד, לרצות ולהרגיש שונה מדמויות ההתקשרות להתנהל על פי רצונות והעדפות אישיים ולנסות להתנער משליטה. לעשות באופן עצמאי מה שיכולים מבלי להיות תלוי בזולת כל העת.

ישנה העצמאות החברתית, התרבותית, הקונבנציונלית. היכולת של קבוצה, חברה או לאום לחיות במקום משלה, להתנהל על פי חוקים ועקרונות תרבותיים משותפים כמו דמוקרטיה, צדק, שוויון, חופש, זכויות, חובות.

ישנה העצמאות הרגשית, הפנימית. היכולת להרגיש חרות וחופש פנימיים. להתנהל חופשיים משליטה ומתוך אי תלות בדפוסים פנימיים ותפיסות שלנו, על עצמנו ועל אחרים, מקובעים ונוקשים.

להרגיש חופשיים לעשות את הדברים שאנחנו נמנעים מלעשות.

להשתנות במקומות שקשה לנו להשתנות.

ללכת למקומות שאנחנו חוששים ללכת.

לקבל את מה שקשה לנו לקבל.

לשחרר במקום שקשה לנו לשחרר.

לסלוח היכן שאנו מתקשים לסלוח.


וישנה העצמאות בתוך יחסים. כמו זו שאנחנו מנסים לטפח בילדינו.
מכירים את ההורים שנותנים לילד שלהם המון עצמאות?
הם אומרים לו, בוקר וערב: "תרגיש חופשי לעשות את מה שאנחנו אומרים לך". ואחר כך הם יוצאים למלחמה כי הילד לא לקח את החופש שהם נתנו לו.

או ההורים שאומרים לילד "תרגיש חופשי ועצמאי לעשות מה שטוב לך". אז הילד עשה מה שטוב לו, ולא הלך לבית ספר, ולא זז מהמחשב.

מי ייתן שהיחסים שלכם עם עצמכם ועם ילדיכם לא ידמו למלחמת עצמאות שלעולם לא מתחילה, או לעולם לא נגמרת.

חג עצמאות שמח.

פוסטים נוספים בנושא חג העצמאות ויום הזיכרון:
"חג העצמאות – מוכרחים להיות שמח"
על חג העצמאות והקשר בינו להתפתחות ילדים - "מתלות לחג העצמאות".
על הדרך לפתח עצמאות - "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS המשך", "גיל שנתיים הנורא"
עוד על יחס ילדים למוות ואיך לדבר איתם על הנושא – "יום הזיכרון - יחס ילדים למוות", "פחד מוות" ו"סבתא חולה"
על פחד מזיקוקים - "התמודדות ילדים עם פחדים".

6.4.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

חג פסח בפתח

פסח הוא , בין השאר, גם חג של ספירת מלאי: מה השתנה במשפחה הרחבה ואצל כל אחד ואחד? מי היה חכם השנה? מי היה תמים? רשע? ולמי נפתח משהו חדש.
מי ייתן שנהיה כולנו -קטנים וגדולים מכל המגדרים - חזקים במידה, חכמים במידה, תמימים במידה,מקשים קושיות ואפילו רשעים היכן שזה הכרחי.

חג שמח לכולכם
גוני ושרי

23.3.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

סדר, סדר תרדוף!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?
 בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.
מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.
אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.



כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"

שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".


9.3.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

חג פורים - שלא נדע!

חג פורים הקודם נפתח בשמחה והסתיים במפח נפש. הבן שלנו היה תזזיתי וחסר מנוחה, הוא התרוצץ ממקום למקום, לא רצה להוריד את התחפושת, רצה להתרחץ עם התחפושת ולישון איתה. הכל נפל לו, התקלקל לו, נקרע לו. הוא התעצבן, נמלא זעם, תקף, האשים ודרש: "הבטחתם לי!", "תקנו לי!" ולבסוף התפרק בבכי.

האם יש דרך שהשנה זה לא יסתיים בבכי?
 חג פורים הוא כרטיס טיסה הלוך-חזור לעולם קסמים. תחפושות שונות נותנות מענה לנטיות שונות, מאפשרות הגשמת משאלות באופן קיצוני ודרמטי. להגזמה יש חשיבות. היא מאפשרת לחוש הכל בעוצמה, עד הקצה. מתוך המקום המסופק קל יותר להכיר במגבלות הכוח והפנטזיה. 
אם הוא לא נהפך לקוסם אחרי 24 שעות, אחרי שגירדו ממנו את התחפושת בשפכטל, אולי הוא בכל זאת רק ילד. (ראה גם: נמר גדול נמר קטן).

מצד שני, ילדים שחשופים לסרטים מזדהים עם הדמויות החזקות והאגרסיביות. כשהם שוקעים בפנטזיה קשה להם לבלום את היצריות המתפרצת. במקום להבין שהאלימות איננה ריאלית, לצמצם את ההזדהות שלהם עם הדמויות הללו ולהיחשף לערכים שכנגד, הם מתקיפים את הסובבים אותם ונבהלים מעצמם. (ראה גם גנב טוב גנב רע).
במצב של ריגוש ועוררות יש קושי להפעיל מנגנונים של בלימה וויסות. גם כשהם מותשים הם לא מצליחים לעצור. המוח דוחף קדימה, להאיץ, להסתכן, לנוע במהירות מדבר לדבר. כל דרישה חיצונית לעצור דומה ללחיצה פתאומית על הברקסים ומביאה לחבטה אדירה ואסון. דמיון ויצירתיות שסופם קטסטרופה יביאו, בעתיד, לרתיעה והימנעות.
כדי להגן על הילד ועליכם מפני תוהו ובוהו רגשי אין מנוס מהגבלה והשגחה שההתלהבות לא תציף ושבנכם לא יקלע למצב לא רצוי או יפגע בעצמו ובאחרים ("בהתחלה נעים-בסוף על הפנים").

הוציאו את התחפושות ותנו לילד להתנסות בהן עוד לפני החג, כדי לצנן את התלהבותו. דונו עימו בהשפעה שיש להתרגשות שלו ("כשאתה מרוגש אתה מתבלבל, שוכח להיזהר"). שתפו אותו באופן פעיל בחיפוש אחר פיתרון ("מה אנחנו יכולים לעשות כדי שלא תתרגש ולא תתאכזב יותר מדי"). בדרך זו הוא יפתח מודעות לקשר בין ההתרגשות וההתנהגות שלו. סכמו מראש על כללים וגבולות ("לא אוכלים ולא ישנים עם התחפושת, לא כופים על אחרים לקחת חלק במשחק הדמיוני...").

במשך החג הישארו בקרבתו. היו רגועים עד כמה שניתן. נוכחות רגועה של מבוגר מפעילה מנגנונים דומים אצל הילד. כוונו אותו להאט, להוריד ווליום, לשבת לנוח ולנשום כל אימת שהטורים עולים והשליטה יורדת. סדרו איתו ואחריו כדי שלא יצטבר אי סדר ובלגן ("גע,גע, גע להרגע"כבר אמרנו?).

תנו עזרה ותמיכה און-ליין לאורך כל החג. כקוסם הוא הופך אותכם למשרתים ולא לשפנים. רק ליום אחד. ופורים, תודה לאל, "רק פעם בשנה יבוא להתארח".


על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול
על התחפושות המצחיקות של החג: חג פורים - כמוני מסיכה
על הרצון להתחפש למין השני ומה זה מבטא: מה זה בן מה זה בת - גרסת הבנות, וגם גרסת הבנים.
על הדמיון ותעתועיו: גנב טוב גנב רע
כיצד להתמודד עם התכנים המפחידים של חגי ישראל: ראיתי את פרעה
על התמודדות עם פחדים אצל ילדים: פחדים של ילדים - הצילו, זבוב!
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים".
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
עוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

26.2.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

יום המשפחה


כיום זה ברור.
השפעתה החיובית על מדדי הבריאות והאושר מוכחת מעל לכל ספק:
יש לה פעולה חיובית על הלב, מערכת כלי הדם, הנשימה, המערכת החיסונית. היא מביאה לשחרור הורמונים המשפרים את תחושת הרווחה הפיזית והנפשית, מורידים תחושת מתח ומעלים את מפלס האנרגיה. קיים קשר מובהק בינה לבין חיי חברה וכישורים חברתיים.
ציניות, כעס וביקורת עלולים לגרום להיפוך זמני של חלק מהמגמות החיוביות. אווירה לא טובה, תוקפנית, עוינת, ממושכת יכולה לגרום לנזקים ארוכי טווח.
צריכה קבועה שלה בשנות החיים הראשונות מבטיחה שיפור באיכות החיים. צריכה ממושכת (120 שנים) תביא לאריכות ימים. גם לצריכה פאסיבית יש השפעה מחסנת.

נכון. אמרו את זה גם על צחוק, בכי, פעילות גופנית, תה ירוק, דבש... אבל המשפחה היא כל אלו גם יחד. היא צחוק. היא בכי. היא הרבה פעילות גופנית. גם ללא תשתית מיוחדת או הקצאת משאבים יוצאת דופן היא מתפקדת כיחידה לטיפול נמרץ הטובה ביותר שיש.
בשילוב עם הרבה אהבה, למשפחה השפעה מיטיבה מובהקת.

מי ייתן ותבורכו במשפחה שמחה ואוהבת, כל השנה.

פוסטים קודמים בנושאים דומים:

על ציורי משפחה ופשרם: "משפחה שכזאת- ליום האם".
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים".
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

2.2.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

אני יודע שאת צודקת, אבל אני לא מסכים איתך

לכל אחד מאיתנו קורה שיש פער בין ההבנה, התהליך ההגיוני, הזיהוי השכלי שלו, לבין נטית הלב והתהליך הרגשי שלו. כפי שאינשטיין אמר זאת "הראש אומר הן, אבל הלב ממאן".
מה קורה כאשר הפער הזה מתקיים בתוך יחסים, בין שני אנשים -שני הורים, הורה וילד, שני אחים ? האחד פועל על פי ההיגיון והשני על פי הרגש. או האחד מבין שהשני הגיוני וצודק, אבל זה בניגוד להרגשה שלו או לדרכים הרגילות שלו להגיב, לחשוב.
האם הם מגיעים לדבר על זה? האם מצליחים לתאם עמדות? האם נותנים גיבוי לשני גם כשלא לגמרי מסכימים ("אמא ואני החלטנו ש..". "תעשה מה שאבא אמר..") ?


ואיך זה אצלך?
את/ה יודע/ת שהשני צודק ומסכימ/ה איתו.
את/ה י ודע/ת שהשני צודק ולא מסכימ/ה איתו.
את/ה יודע/ת שהשני לא צודק, אבל מסכימ/ה איתו.
את/ה יודע/ת שהשני לא צודק ולא מסכימ/ה איתו.
את/ה תמיד הצודק!!

24.1.2017

הדפסלהדפסת הפוסט

אני לא יודע

הבן שלנו עלה לכיתה א'. בעבר הוא נמנע מציור ויצירה בטענה שאינו יודע לצייר ומה שהוא עושה יוצא לא טוב. השנה הוא אומר "אני לא יודע" על כל דבר, גם כשהוא כן יודע. הוא חושש לעשות משהו לא נכון. אם הוא לא מבין משהו הוא נכנס לפאניקה ונבהל מכל טעות. מה יכולה להיות הסיבה לכך ואיך כדאי להגיב?
 פתגם ישן טוען: "יודע שיודע / אינו יודע שיודע / אינו יודע שאינו יודע / יודע שאינו יודע - עדיף! ". מבין כל הכשלים התודעתיים המצב שבו אנו מודעים לחוסר הידיעה שלנו עדיף. ילדים קטנים כלל אינם מודעים למה שהם אינם יודעים. כל מה שהם עושים מצליח להם- מצליח לעורר התפעלות ועיניים בורקות אצל הזולת. הם משרבטים לתומם קו, כתם, נקודה. חוקרים ומגלים את מעשה ידיהם ומושיטים לאמא בגאווה: "עשיתי לך הפתעה!".

עם ההתפתחות באה ההתפקחות: במקום לעסוק בחקירה והתנסות הם מכוונים עצמם לתוצרים מסוימים. הם יודעים איך צריך להראות עיגול אבל זה דומה יותר לאבטיח שהתרסק. הם ניסו לצייר בית אבל הבית כאילו גדל והנייר התכווץ. הם מביאים לאמא ציור והיא מתפעלת: "איזה נמלה חמודה", - "אבל אני ציירתי איש". ההתפקחות הכרחית. עד שאתה לא יודע, אתה לא יודע. מי שחושב שהוא יודע הכל לא מבין מה המשמעות של "לדעת".


עם ההתפקחות באה ההסתבכות: התובנה שהם לא יודעים נוחתת עליהם כמו "בועת הצלחה" שהתנפצה. אינפלציה של האגו. לפעמים הבועה נוצרת בגלל עודף התפעלות מהמעלות יוצאות הדופן של הזאטוט. לעיתים פחות מדי התפעלות ויותר מדי ביקורת (של מבוגר, אח או חבר) מביאים למשבר.
דפוסים המנעותיים - התרחקות ממשהו שגורם להרגיש לא בנוח - משמרים את הרתיעה מלחזור ולהתנסות.

החשש של בנכם שהוא לא ידע לענות על הציפיות מכניס אותו לאי שקט. הוא אומר מהר "לא יודע" כדי להרחיק עצמו מהתחושה הזו. בכיתה א', לראשונה בחייו הוא נחשף בחוסר הידיעה שלו לעיני אחרים, מתקנים אותו ומשווים אותו לאחרים. החשש להיכשל גובר. מה שמשמר את המשבר זו התפיסה המוטעית שהכישלון חייב להמשך, שהוא אינו ניתן לפתרון. מבחינתו, או שהוא חכם או שהוא טיפש. חכמים מצליחים מיד וטיפשים נכשלים לעד. עובדה!

"בשביל כבוד צריך לעבוד". וגם ההפך נכון. כבדו את בנכם כאשר הוא מתאמץ. עודדו אותו לשוב ולנסות, לשוב ולנסות... שבחו אותו על התהליך שהוא עושה ולא על התוצאה. הסבירו לו שאנחנו לא אמורים לדעת. אנחנו אמורים לנסות, להיכשל, לטעות, להתבלבל... ומפעם לפעם להצליח יותר ("מנסים מנסים- ובסוף מצליחים"),. כוונו אותו להתמקד באתגר ולא בתוצר. האתגר אינו לדעת מיד ובקלות אלא מיום ליום לדעת יותר ממה שידעתי אתמול ("היינו רוצים שזה יהיה מהר ובקלות אבל העיקר שזה לאט ובטוח"). (ראה גם רשומה קודמת: להרגיש מיוחד).

"בועת הצלחה", להבדיל מבועת נדל"ן או בועת היי-טק, מתפוצצת לא בגלל שהלכנו צעד אחד רחוק מדי אלא בגלל שהלכנו צעד אחד קדימה. התעודדו כדי שתוכלו לעודד. המשבר זמני בלבד. 

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", " קשה לי".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על השפעה של התעודה על תפיסה עצמית "קבלת תעודה"

21.12.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

להודות מכל הלב בחודש כיס-לב

לקראת חנוכה הכנו סופגניות עם הילדים. אבל במקום "תודה" ו"בבקשה" שמענו "נו" ו"אוף", ו"מתי זה כבר יהיה מוכן?!". מפריע לנו שהם מקבלים דברים כמובנים מאליהם ומרגישים שמגיע להם. אנחנו לא רוצים לנדנד, להטיף ולהיות טרחנים שלא לצורך. האם הכרת התודה תגיע מתישהו? נו..... מתי?!
ילדים (וגם מבוגרים) לא אומרים תודה כי הם מרוכזים במה שהם רוצים להשיג ולא במי שמגיש להם את מה שרצו. המחשבה שיש אדם מאחורי היד לא זמינה להם. הם לא אומרים "בבקשה" כי אינם סובלים לחוש נזקקים ותלויים ("הייתי מטגן לבד, אם רק הייתם מרשים לי!"). הם מתייחסים לנתינה כמובנת מאליה, כחובה של ההורים שבכוחם ובזכותם לתבוע ולדרוש ("את אמא וזה התפקיד שלך להכין לביבות!"). הם יכולים להתחשבן ("כבר הודיתי על הסופגנייה בשנה שעברה". "תודה אחת, כמו כד השמן, צריכה להספיק לשמונה ימים".) ומשאירים להורה שמבין הכל להשלים את החסר בעצמו ("אתם יודעים שאני יכול לבקש יפה, אז למה לחזור על זה שוב ושוב").

הכרת תודה באופן מודע היא הניצן הראשון של תחושה מוסרית (Moral sensibility). נימוסים מכוונים את הילד לשים את הערכים לפני הדחפים והרצונות; להכיר בנחיצות של סדר חברתי, מנהגים וחיים על פי עקרונות.

כשאנחנו מודים מכל הלב אנחנו מחוללים נס. הכרת תודה באופן מודע מעוררת תחושות של שביעות רצון וסיפוק. מה שהיה אמור להאיר את יומנו לדקה מציף את היחסים עם אחרים בחמימות, נדיבות, חדווה והתרוממות רוח עוד זמן רב.

נימוסים (ובכלל ערכים) נרכשים הכי טוב בחברותא. בשביל ללמוד לבטא תודה והערכה על נתינה כדאי שיהיו לפחות שלושה: אחד שנותן, שני שמקבל ושלישי שנותן דוגמא והכוונה ("מה אומרים לאמא? תו...דה!"). בגיל הרך, שמשו דוגמא לילדיכם. הרבו להודות אחד לשני. בגיל זה נימוסים נלמדים בעיקר על ידי חיקוי והזדהות. מאוחר יותר, בני ארבע וחמש מתחילים לפתח ניצני הגינות והתחשבות באחר. בשלב הזה הם מכבדים את המוסכמות מתוך רצון למלא ציפיות ולהיות "הילד הטוב". בהמשך, בבית הספר, ככל שתפיסתם תעמיק וניסיונם יתרחב הם יאמצו אל ליבם ערכים אלו מתוך כוונה מלאה והבנה מקיפה.

ישנם כאלה שמסרבים להודות, מנסים להתנער מתחושת החוב ומהצורך לגמול טובה תחת טובה. רובנו מגלים שמשתלם והרבה יותר קל לגמול "תודה" תחת טובה. כשילדיכם יתבגרו וירבו להודות ואתם תחשבו שזה בגלל שהם רוצים מכם משהו... אל תתבלבלו. הם באמת ירצו מכם משהו. ואתם תשמחו לתת.


עוד על סיפורי חנוכה והפחדים שהם יכולים להעלות, קראו - "חג חנוכה שמח"
עוד על נימוסים וערכים קראו: "אני כבר סלחתי"
עוד על הדרך להקנות ערכים קראו: "סליחוש"


1.12.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

גיל ההתבגרות




גיל ההתבגרות


הבן שלנו מתנהג נורא. הוא מתלבש בחוסר טעם, מדבר בזלזול, מזניח את הלימודים ולא לוקח אחריות. ההיגיינה האישית שלו בזבל והזבל שלו בכל מקום. כשהוא מגיע הביתה הוא ננעל בחדרו, מתביית על הפייסבוק , מתכתב עם חברים שאינו מכיר. הוא שומע מוזיקה בקולי קולות. האוזניות הפכו לחלק בלתי נפרד ממבנה האוזן שלו. אולי בגלל זה הוא מסרב להתרחץ.

האם ההתבגרות כבר כאן? מדוע זה קורה? כיצד נערכים לבאות?


מי שמתלבש, מדבר, מתנהג ומריח כמו מתבגר והוא כבן 12 ומעלה – הוא מתבגר! קחו אויר! זה נהיה עוד יותר גרוע לפני שזה נהיה שוב טוב.

סביב גיל 12, עם הכניסה של הורמוני ההתבגרות למחזור הדם, מתחיל תהליך של שיפוץ מאסיבי במוח. מצד אחד ההורמונים, פועלים כמאיצים, ממריצים פעילות באזורים שקשורים ברגשות, תוקפנות, הנאה ותגמול. מנגד יש דילול של מערכת העצבים באזורים קדמיים בקומה העליונה של המוח, שקשורים בניהול קשב, ארגון, תכנון וויסות. כתוצאה מכך המתבגרים הופכים (זמנית!) לציידי תענוגות ורודפי ריגושים. הם הופכים אימפולסיביים (מבחינה ביולוגית!), נוטים להסתכן, מעדיפים סיפוק מידי ומתעלמים מהעתיד. המודעות העצמית וההתחשבות באחר צונחות (לעת עתה!). החוסן הנפשי מתערער. כל דבר מדכא/ מלחיץ/ מסעיר אותם להרבה זמן. הם מפרשים שהזולת משפיל/ מבטל/ מתקיף אותם ונלחמים בו או נוטשים את הזירה בלי לחשוב פעמיים. בסוף התקופה, כשהשיפוץ יושלם הדחפים יתמתנו והבלמים יתחזקו. הגמישות של המוח תפחת, היציבות תגבר והוא יהיה יותר מותאם למה שמצפה לו בהמשך הדרך.
כמו מגורים בבית שעובר שיפוץ, החיים יחד עלולים להפוך לבלתי נסבלים. כדי להרגיש בוגר המתבגר תובע מהוריו שיניחו לו ללכת בדרכו (האימפולסיבית!), שלא יחפרו לו ולא ישחקו לו על המצפון (שנרדם!). כדי שהוא יגדדדדדל להיות מבוגר אחראי הוא זקוק שיתייחסו אליו ככזה. אך כדי שזה יתאפשר ההורה תר אחרי גילויי אחריות ובגרות.. ולא מוצא! כשם שלא מכבים אש באש, אין טעם לנסות ולהשפיע על המתבגר על ידי שימוש בהערות/ נדנוד/ עקיצות או, לחילופין, בכוח/ כעס וצעקות. גבולות נוקשים דומים לגדר שלא עוצרת את השריפה מלהתפשט. עונשים מלבים את המאבק כמו משב רוח על אש. ככל שההורה מתייחס למתבגר כאל ילדותי או בלתי אחראי הדו-שיח רק משתבש והולך.

למרות שזה לא נראה כך, זה הזמן לפתח מערכת יחסים שוויונית: יחסי בוגר לבוגר, במקום יחסי בוגר לילד. נהגו כלפיו בכבוד. בטאו הערכה והכרת תודה בכל הזדמנות. עם תהפוכות כמו אלה שעוברות עליו, שום דבר אינו מובן מאליו. שאלו את עצמכם איך הייתם מרגישים במקומו והאם ההנחות שלכם אודותיו נכונות. וותרו והתפשרו. גלו התחשבות היכן שרק ניתן ("אולי זה לא נוח לך, לא הזמן המתאים..", אני מצטער שחייבים לעשות זאת..", "תגיד לי אם אני אני עושה משהו שמפריע לך.."). צאו יחד לדייטים. מצאו זמן להנאה משותפת ולדבר. כמו בפגישה עסקית (ההתבגרות שלו היא גם העסק שלכם) נהלו שיחה בגובה העיניים. הקשיבו לו הקשבה לא שיפוטית. כבדו את דעתו ("חשוב לי לשמוע את דעותיך. אתה מאלץ אותי לחשוב"). זה הזמן לדבר על מה שמדאיג אתכם, ליידע ולשתף אותו בהחלטות בכל מה שנוגע לו. כמה שתדברו יחד תעשו פחות טעויות יחד. קחו חלק מהאשמה והאחריות עליכם. אחרי הכול די מתסכל אם אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו ("אני לא תמיד יודעת איך לסייע לך לגדול, אבל אני מנסה ללמוד").

יש כאלה הסבורים שהתבגרות היא כמו שלג. אם מחכים מספיק זמן היא תחלוף. יש המשווים אותה לשיטפון. המסלולים שהמים יחצבו בדרכם יישארו שם לנצח. לכן חשוב כל כך לבנות נתיבים וסכרים ולכוון את המים.


פוסטים קודמים שמתאימים לגיל ההתבגרות:
כיצד לדרוש ולקבל ציות בגיל ההתבגרות - ציות בגיל ההתבגרות
מה עושים כשמתקיים אי שוויון בנטל בין בני המשפחה - יחסים חברתיים - אי שוויון בנטל
כשילדים לא מוכנים לעשות שעורי בית - לעשות רק מה שבא לי
על הנטייה לגלוש לחלימה בהקיץ – חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות
על הקושי להתמיד ולהפנים הרגלים בסיסיים – הרגל זה הרגל, קבלת החלטות חדשות



8.11.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

חילופי עונות

משהו קרה לבן שלנו ואנחנו לא מבינים מה. שום דבר חשוב בחייו לא השתנה. שום דבר דרמטי לא קרה. ובכל זאת השבועות האחרונים מתסכלים. כל מיני הרגלים והתנהגויות שכבר היו כאילו נעלמו. הוא חזר להציק, לנדנד, לא להצליח להעסיק את עצמו כפי שעשה בעבר. הרצון שלו להחליט ולקבוע מתנגש עם דרישות ושיגרה. זה מתחיל מיד בעוצמה , על זוטות, כמו סירוב ללבוש מה שמציעים לו, או להישאר לבד בחדר. או שהוא רוצה ללכת לחבר או לצאת לשחק בחוץ ולא משנה שחשוך או קר וגשום. זה כמו רעידת אדמה בדרגה 5 בסולם ריכטר, בלי התרעה מראש ועם רעשי משנה. הכי מתיש זה שהוא חזר להופיע אצלנו בלילות. האם יתכן שזה בגלל חילופי עונות? האם יש בזה איזה שהוא הגיון?
המעבר מקיץ לחורף צפוי ומוכר לנו ולא ניתפס על ידינו כשינוי משמעותי. ושוב, מה שמובן לנו לא מובן להם. ומה שמובן להם לא מובן לנו.

תארו לעצמכם שאתם עובדים על המחשב, ולפתע, ללא כול סיבה, המסך פחות מואר, הבטרייה מספיקה לפחות זמן, מהמחשב בוקעים כל מיני רעשים וקולות לא מוכרים, ריחות לא רגילים, וחלים שינויים בטמפרטורה שלו. משהו השתבש, והניסיון שלכם להחזיר את המצב לקדמותו עולה בתוהו. האם לא תדאגו? האם הגיוני שתילחצו? ילדים חווים באופן דומה חילופי עונות.

לפתע שיגרת היום משתנה. היום קצר. קמים בבוקר כשעדיין חושך. יש פחות אפשרות לפעילות. כבר אי אפשר לחזור הביתה ברגל דרך הפארק. מורכב יותר ללכת לחברים. יש פחות הזדמנויות לפריקה של עודפי אנרגיה.

יש הרבה דברים שהם רוצים ואי אפשר: לקנות ארטיק, להיכנס לשלוליות, לשחק במטריות או בכפתורים של התנור, להסתובב יחף ובעירום, ללבוש את החולצה עם סופרמן, או לפחות ללבוש בגדים קלים ולא מסורבלים ומגרדים. יש הרבה דברים חדשים שהם לא רוצים אבל בכל זאת קורים: להירטב בגשם, להקדים לחזור מהחבר, להיכנס למקלחת כשבחוץ קר, להצטנן, לנגב אף.      
 
כולם צריכים לכייל את מנגנונים בגוף מחדש, אך כל ילד מגיב לשינויי העונות בדרך משלו. כשמנגנוני הוויסות לא בשלים קשה יותר להסתגל. מי שהיפר-רגיש נידרך יותר. מי שמבין היטב תקשורת לא מילולית קורא את הבעות הפנים של ההורים שאומרות "הכול בסדר" ונירגע. יש כאלה שמחליפים מידע חסר במידע שגוי. יורד גשם – אולי זה המבול. אולי ירד וירד ולא יפסיק לנצח. יש רעמים – אולי פרצה מלחמה ושכחו להודיע. כשאומרים שאפשר לקפוא מקור, למה הכוונה? אולי איזה מכשפה מקפיאה את העולם, כמו ב"אנה ואלזה". כשהגוף מאותת "ברח", ההיגיון ניזרק לפח.  
על פי תאוריה קונספירטיבית ילדים הם טרוריסטים קטנים וההורים הקורבנות. הנשק האולטימטיבי שלהם הוא חסך שינה. זה נכון! מנגנון השינה מאוד רגיש לשינויים מכל הסוגים. שינויים באור ובחום משבשים הפרשת הורמונים שמשרים עלינו שינה. ברגע שנכבה האור נדלקות המחשבות הנודדות ועמן הרגישות השמיעתית. כשהשינה מתעכבת מזדרזים להגיע החששות מחושך, מגנבים, מהיום הבא.

בדרך כלל הקשיים חולפים הרבה, הרבה לפני שחולפת העונה. כדי שהעונה לא תחלוף לפני הקשיים, היו זמינים, סבלניים. הסבירו. הרגיעו.

אם הילד הוא הברק היו אתם כולא הברק, ההארקה שמחברת אותו חזרה לאדמה. אל תדאגו. הכול בסדר.



על הקושי להחליף לבגדי חורף – קראו "בגדי המלך החדשים"

עוד על הקושי להסתגל למצבים חדשים ולשינויים – "עוברים דירה", שינויים ומעברים", "שינויים ופרידות", "ראש השנה –למה זה טוב

3.11.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

מה לבחור?

ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.
אנונימי אמר/ה:
תודה על הבלוג המקסים. היה מעניין להבין את המשמעות של בגדים לילד. מאיזה גיל כדאי לתת לבחור את הבגדים? אם אני אתן לבן שלי להחליט מה הוא לובש אני אתבייש לצאת איתו לרחוב.
הוא בן 5 ולא יודע להתאים בגדים או להבחין מה נקי ומה לא.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"אני אתבייש"

כבר בשנה השנייה לחייהם ילדים מסוגלים לבחור בין שני דברים. הורים שואלים אותם במה הם רוצים לשחק, מה הם מעדיפים לאכול והילד מסמן בחזרה. ככה הוא מבסס תחושה שלרצון שלו יש השפעה. ככה הוא מפתח את היכולת לבחור. זה לא אומר שרק מה שהוא רוצה קובע (שוקולד כל היום!). באופן דומה מלמדים את הילד לבחור בגדים. בהתחלה הוא בוחר בין שני זוגות מכנסיים (נקיים ובגודל המתאים). אם הוא בוחר באימפולסיביות אפשר לעזור לו לעשות בחירה יותר מושכלת על ידי שמצביעים בפניו על יתרונות וחסרונות. אחר כך הוא בוחר באופן יותר חופשי אבל לא רק מה שרוצים קובע אלא גם מה שנהוג, מה שבריא, אפשרי, נקי.... ולפעמים כמו באו"ם - הווטו של ההורה קובע.

יש אנשים שגם בגיל מבוגר מתקשים מאוד לעשות בחירות (אולי יש בחירה יותר טובה?!). דווקא בחירות מגיל צעיר ובדברים לא כל כך עקרוניים מלמדות אותנו לקבל החלטות בלי יותר מדי התלבטות.
ואת הבושה זרקו לפח! החליפו אותה בגאווה על כך שאתם לא נותנתים ל"מה יגידו" לנהל לכם את החיים.




אנונימי אמר/ה:
אם בקיץ אפשר היה לתת לבת שלנו לבחור את בגדיה, עכשיו, במזג האוויר החורפי זה לא מעשי. הטעם שהיא פיתחה מאוד מוגדר. כל מה שדק, מתעופף, לבן וקצר הוא IN. כל מה שמחמם, עבה, ארוך וחורפי הוא OUT. היא בררנית בלבוש, מוכנה ללבוש רק מספר מצומצם של בגדים שעונה על הקריטריונים הללו. נקי או מוכתם - זה לא משנה. הויכוחים בבוקר הם אינסופיים.

האם כשנותנים לילד לבחור הוא יכול להתבלבל עד כדי כך?
קר לי כשאני חושבת על איך היא לבושה.



"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"אמא OUT"
לא כתבת לנו בת כמה ביתך. לפי הלבן והמתעופף אני משערת שמדובר בילדה בגיל הגן.
המשאלה או ההעדפה של דק והדוק, קליל ומינימאלי (הכי קרוב ללבוש חוה), או ארוך ולבן ומתנפנף (כמו מלכה או כלה) יכולה להמשך עד 120. כל עולם האופנה סובב סביב הרעיונות הללו.

בגיל הגן ילדות מגלות את הרצון שלהן להיות יפות, כל-יפות, רק יפות, ושום דבר פרט ליפות. זוהי כל האמת שלהן. בנים מגלים את הרצון להיות מרשימים, כל-מרשימים, ורק מרשימים. אפילו להיות בריא או שיהיה חם לא ישווה לרצון הזה. אחר כך, בגיל בית ספר ציפיות ונורמות חברתיות מצטרפות לרצון לבלוט. יש הבדל בין טעם אישי לבין הצורך להרשים. לפעמים התהליך הזה מרחיק אותם מהטעם האישי והנטייה האסתטית שלהם.

כאשר הבחירה בלבוש מסוים הופכת כפייתית, מלווה בהרבה לחץ, לא נתונה למשא ומתן ולא מותאמת למציאות זה כבר לא חוש אסתטי אלא שיגעון לדבר.

אז, כן! עודף בחירה יכול לבלבל את הילד.

זה הזמן ללמד את בתכם איך קובעים סדרי עדיפות. חשוב לבלוט ולהתקשט אבל עוד יותר חשוב להיות בריא ולא להיות תלוי ברושם שנעשה על אחרים.

אפשר לנהל איתה משא ומתן ולהגיע לפשרה סבירה. ואת המו"מ עושים ערב קודם ולא בבוקר, כשממהרים.
מן הראוי שיהיה לכם חם בלב ולא קר: הילדה מרגישה שמגיע לה לזכות להתפעלות גם בעולם החיצון ולא רק מאבא ואמא.


עוד על המשמעות של בגדים קראו- בגדי המלך החדשים
על המאבק על העדפות אישיות קראו- שבועות בלבן
על הרצון ללבוש בגדים של המין השני קראו- מה זה בן, מה זה בת