עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

הוא הרביץ לי


היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.
אנחנו רוצים שידע להגן על עצמו ושלא ישתפן ויברח אבל גם שלא ירביץ היכן שלא צריך. איך עושים לו קצת סדר?
בנים חשופים למריבות והצקות יותר מבנות. הם מתחרים, מתגרים, מפרים כללים, מקניטים זה את זה בשמות. לפעמים כדי לכבוש מעמד חברתי יותר גבוה. אבל גם מחוסר מחשבה קדימה, כדי שיהיה "אקשן". זאת דרכם ללמוד לא לחשוש מהכוח שלהם או מהכוח של אחרים. ככה הם מחשלים את עצמם. כמו בזריקת חיסון, כואב להם קצת עכשיו כדי שבעתיד יהיו יותר חזקים ועמידים. ילדים הנוטים לפרש את תגובות חבריהם כהוכחה לכמה הם "שווים" ו "נחשבים", מייחסים חשיבות עודפת לכל פרצוף ומילה. מיד הם מוכנים למלחמת נקם "אמיתית או מדומיינת".

אכן טוב לדעת להגן על עצמך, אבל רק מפני איום אמיתי ורק אחרי שמוצו דרכי שלום. "מחזירים" ונלחמים רק עם מי שאנחנו מוכנים לוותר עליו כחבר.
ילדים לא מבדילים בין הגנה עצמית לגיטימית לבין פורקן כעס ונקמה. גם כשהם מבחינים בין מצבים (כאלה שאין בהם כוונה רעה או נזק לעומת מצבים תוקפניים ומשפילים) ומפנימים סולם של פתרונות (בהתחלה "מתעלמים", אחר כך מתרחקים, אחר כך "אומרים" ורק בסוף "מחזירים") הם עדיין מתבלבלים. הערה קטנה יכולה להיתפס כעלבון גדול. אם אתמול הם "התעלמו" ו"אמרו" היום הם כבר "יחזירו" על הפעם הראשונה.
כאשר בנכם נרגע נהלו עימו שיחה. כוונו אותו לשאול את עצמו: האם זה היה חבר קרוב? האם זה מקרה חד פעמי או חוזר על עצמו? האם היתה כוונה רעה או איום אמיתי? כיצד עוד ניתן היה להגיב?
אולי לא תמיד תהינה לו כל התשובות, אבל ככה הוא יצבור ניסיון.
סבלנות. אפילו ארון לא מסדרים בפעם אחת. על אחת כמה וכמה את הנפש של הילד.

עוד על אלימות בבית הספר והאם להמליץ לילד להחזיר - "מציקים לי"
מה עושים כשהם חוזרים הבייתה עם מילים לא יפות - "מילים לא מזיזות לי"
כאשר ילדים מתחילים להשליט את רצונם על ידי אלימות - "פוסט על תוקפנות "לייק", "מריבות אחים"


15.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אני חוזר הביתה

"אנונימי" אמר/ה:

בחיפושי אחרי עזרה הגעתי לבלוג שלך. משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ .

בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש. הוא ילד יחיד ומאוד חברותי. בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר. הוא מתקשה להיפרד בבוקר, אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית. אני בדרך כלל נוטה להכיל את התסכול ולדבר אתו ולהרגיע אותו. זה נהיה קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור. יתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות. גם בשנה שעברה הוא לא רצה לבוא הביתה מהגן, אך לא בבכי והתנגדות פיזית.

אני לא יודעת איך להגיב וזה מאוד קשה לי. הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו . אשמח לשמוע דעתך/עצתך.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מתמודדת"
תודה על הערכתך את הבלוג. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. עם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין איזו אמא יש לו וגם לא כל כך מבין את עצמו .לכן הוא זקוק לך יותר.

השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשהשנה נפתחת עם חגים וחופשים - מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה, מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים לחזור מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה. 

הסיבה העיקרית לקשיים היא שמה שברור לנו לא ברור להם ומה שברור להם לא ברור לנו. בתור סטטיסטיקאי מתחיל, כשמושג הזמן עדיין לא נהיר לו, אם כל יום את משאירה אותו בגן וכל יום את לוקחת אותו הביתה, יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יישאר בגן. בגילו הוא מכיר רק דרך אחת לבדוק אם באמת באת לקחת אותו: הוא יתעקש לא לבוא. אם את תתעקשי בחזרה – סימן שאת מתכוונת למה שאת אומרת. הוא מסתבך ובאמת קשה לו, אבל לך יש
ה מ ו ן כלים לעזור.

הכול מתחיל בבית: בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה, כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה (אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים) אם בסוף שוב חוזרים לגן?!

בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים תחזרו לשחק בהם.

שימי ממתק קטנצ'יק שיחכה לו כשתחזרו הביתה (אין כמו הצימוק שבקצה המנהרה).

ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.

דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו. עזרי לו להעביר את ההתקשרות ממך אליה ("תראה מי מחכה לך בגן!"; "הגננת פה בשביל לשמור ולעזור עד שאמא תחזור"). בקשי מהגננת, אם אפשר, לעשות אותו דבר בצהריים. ככה הוא לא יתבלבל ויחשוב שאם הוא החליף ידיים אולי הוא גם החליף בעלות.

הפרדי בטקס קצר ואל תעלמי לו בלי שלום. מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול! מי גיבור! מי לומד לשחק עם חברים/ בקוביות/ עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).

אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה לפני הפיזור. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש. במפגש המחודש הרבי לבטא שמחה, אהבה, חיבוקים ונישוקים ("את מי אני אוהבת!; "כמה כיף לי לחבק אותך!").

יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.

האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. היי סמוכה ובטוחה שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.


"אנונימי" אמר/ה:

תודה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות. אני מיישמת את העצות. אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו . הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי . אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.


פוסט קודם על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".

על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "עוד לא די".

על העזרה שבחפץ מעבר – "חפץ מעבר – לחזור הביתה"

כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".

עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".

1.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

קשה לי

הכניסה למסגרת חינוכית גבוהה יותר כל שנה מרחיקה את ילדינו עוד קצת מגן העדן של הינקות.

כל שנה קצת יותר דרישות וקצת פחות וויתורים. קצת יותר הוראות וקצת פחות בחירה חופשית. קצת יותר דרישה להתמודדות עצמאית וקצת פחות עזרה. יותר דגש על הישגים קוגניטיביים ופחות על סיפוק צרכים רגשיים. יותר ויותר יחס פרונטלי כוללני במסגרת המונית ופחות ופחות יחס אישי במסגרת קטנה.

כל הילדים המאושרים מן המעבר דומים זה לזה. וכל ילד אומלל, אומלל בדרכו ומהסיבות שלו. לפעמים הסיבה זעירה כמו עדשה במזרון אך מטרידה כמו חצץ בנעל. לא פשוט להסתובב עם חצץ בנעל 6-8 שעות ביום.

מורה קפדן העניש שניים מתלמידיו שלא דקדקו בלימודיהם. הוא הורה להם להסתובב יום שלם עם אפונים בתוך הנעלים (משל לסבל גדול שיכולה טעות קטנה לגרום). בתום היום התייצבו שני התלמידים מול המורה. אחד מהם צולע ובוכה והשני מחויך ומרוצה. הראשון רגליו דואבות מחיכוך עם האפונים. השני בישל את האפונים וריכך אותם בטרם נעל את נעליו.

בשביל זה יש הורים. בשביל לרכך לכל ילד את האפונים- העדשים הספציפיים שלו.



עוד באותו נושא קיראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'" "שינויים ומעברים"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"