עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

25.5.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

גנב טוב, גנב רע.

הבן שלנו מרבה לשחק משחקי דמיון עם דמויות של גיבורים טובים ורעים. הוא אוהב שאנחנו משחקים איתו יחד, אבל במשחק המשותף הוא בוחר להיות הפושע או הגנב שמתגבר על השוטר: "כאילו אני הרע", "עכשיו אני כולא אותך".

אנחנו רוצים לשחק איתו אבל לא אוהבים את חלוקת התפקידים הזו. האם ישנה סיבה שההצגה הזו חייבת להמשך?
ילדים בוחרים למלא את תפקיד הגיבור הרע במשחק כי זוהי דרך מעודנת לתת מוצא לדחפים תוקפניים (ילד: "יותר כיף להיות הגנב במשחק. גנב יכול לעשות הרבה דברים שלשוטר אסור"). לפעמים הם רוצים להיות הגנב ולהרגיש קשוחים וחזקים, לפרוק את הכעס שלהם על ריבוי הכללים ולברר לעצמם את עמדתם כלפי דרישות וגבולות.

עצם העובדה שבנכם מזמין אתכם למשחק משותף, ושאתם נענים לו, משמחת ומעודדת. ככל שהורים נותנים לילד להוביל במשחק, אחר כך, במציאות - הוא מוכן לתת להם להוביל. דרך המשחק עימכם הוא נותן ביטוי לרגשות מנוגדים: לפעמים הוא רוצה להקטין אתכם ולבטל את הגזירות שלכם. לפעמים הוא קורא לכם להשמיע את הקול הסמכותי שלכם בצורה יותר ברורה ולעזור לו להשכין שלום בין המשאלות לגנוב לבין המשאלות להיות ילד טוב.

במשחק, הוא חושף את משאלותיו הכמוסות וגם מבין שאין הן יכולות להתממש. וטוב שכך! הוא יכול להירגע! אתם עדיין חזקים ממנו ויכולים לתת לו את השמירה וההגנה לה הוא זקוק.

המאפיין העיקרי של משחקי דמיון הוא המילה "כאילו". אם אתם מרגישים לא נוח במשחק ייתכן שהוא מרגיש לכם אמיתי מדי: בנכם מנסה באמת לפגוע, אתם מרגישים "שוטרים רעים" או חוששים לתפיסה המוסרית של בנכם.
ברגעים שכאלה זכרו והזכירו שזה "רק משחק". הסבירו לו שלפעמים אנחנו מקנאים ורוצים לגנוב ולפעמים מישהו אחר מקנא בנו ורצה לגנוב לנו. "לרצות מותר – לעשות אסור". לכן יש צורך בשוטרים.הציעו לבנכם להחליף תפקידים... לחשוב על סוף אחר...
אבל גם במשחק יש גבולות. הפסקת המשחק כשאתם מרגישים לא בנוח וסירוב לשחק באותם תפקידים שוב ושוב מגינה על בנכם וגם עליכם. העיזו להיות השוטר הטוב באמת.

אל דאגה! מה הסיכוי שבנכם ירצה להיות גנב אחרי שעשרות פעמים, באופן סיזיפי, הוא השליך את השוטרים לכלא וכל פעם הם צצו מחדש ודרשו ממנו לצחצח שיניים וללבוש פיג'מה?!

לקריאה נוספת בנושא:
על התמודדות עם פחדים -"הצילו זבוב"
על הדמיון ותעתועיו - "פחד ממפלצות"
על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש והשכל יחד - "אש ותמרות עשן", "פחד בבית השימוש", "עוברים דירה", "ראיתי את פרעה"

11.5.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"


הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?
תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.



במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

עוד על רצונות מנוגדים במשפחה ואיך למלא אותם בתאום עם מטרות הזולת ראה:


"מודל המזגן", "דווקא".
על יום הזיכרון : "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות".

עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״